צמח טורף

תמיד כשאת נפרדת ממישהו זה בגשם. אפילו באמצע הקיץ, גם השרב הכי גדול ייגמר בגשם שישבור את כל החום הנורא. כמו שאלוהים מבין את הסימבוליות ומחליט לתזמן זאת כך כל פעם מחדש.
אין דבר כואב יותר מלהגיד לא, אבל איכשהו את מכירה את זה יותר מדי מקרוב.
לדעת שמשכת ביופייך את הבחור שבאמת רוצה אותך, שהוא יעשה הכל בשבילך, ואת עדיין מסרבת. טורפת.
את כבר רגילה לזה שהם מסתנוורים. שאת מסובבת ראשים. לוכדת מבטים. צדה קורבן לילי. הם נופלים למלכודת, אחד אחרי השני.
אלו הם חייך, חיי שקר החן והבל היופי.
את רגילה שהם משליכים את עצמם לרגלייך, שהם מאבדים שליטה לידך, הם מטורפים מהשתוקקות, ואת בשלך.
מאופקת. מדוגמת. מרוחקת. מותשת.
נוטפת אלגנטיות, יושבת במסעדה תל אביבית מפונפנת, מזמינה את הקפה הקר מחלב סויה בכוס זכוכית, ומולך יושב גבר שמשליך את עצמו לרגלייך, אבל את פוחדת שהוא לא האחד הנכון כי הוא לא מרגש אותך.
כי הוא לא בליגה שלך.
את יכולה יותר מזה.
מחפשת את הגבר שיגרום לך לאהוב אותו
שיהיה לך קשה להשיג,
את הגבר שיהיה שווה לך
ולא יהיה לו תחליף.
עד שלא תמצאי אותו, אין טעם להתאמץ.
בינתיים רק משתעשעת פה ושם, לא יותר.
אז מסתפקת במה שיש, מעבירה את הזמן עד הריגוש הבא. האתגר הבא.
בינתיים משחקת ברגשות של אנשים, שוברות לבבות אמיתית, דושית שלמדה מהליגה של הגדולים, הרי בסוף יימאס לך וגם את הבחור הזה תזרקי.

וכשיגיע הבחור הזה שבאמת יטריף לך את הלב
את עוד תראי איך שהוא יגיד לך לא.