פוסט – פוסט טראומה.

והיא זועקת – "אני סובלת",
אך את העזרה שהיא מבקשת – היא לא מקבלת.
"לזעוק מבחינתנו – זו התנהגות בלתי נסבלת",
הם 'מסבירים' לה – בזמן שלחדר הבידוד היא מובלת.
.
היא רצתה מזור – אך קיבלה מהלומה,
היא נשברה לרסיסים – מהתנגשות עם מערכת אטומה.
והיא בוכה לה בחדר – רתומה, המומה,
היא חשבה – שזה המקום להגיע להחלמה,
אך הם רק הוסיפו לה – עוד טראומה לרשימה.
.
והמצב הזה לא יכול להישנות – הוא חייב להשתנות.
אך רוב הנפגעים – לא מסוגלים נפשית ללכת להפגנות,
לפעמים בגלל חרדות ודיכאונות – ולעיתים בגלל חוסר יכולת להתמודד עם הזיכרונות.
כחברה – אסור לנו לאפשר כאלה אסונות,
ברגעים כאלה – הסולידריות והאחווה נבחנות.
.
במסע נפש קוגניטיבי – תוהה לעצמו אינטרוספקטפובי,
מבין שלל מחשבותיו – מה אובייקטיבי, מה סובייקטיבי ומה בכלל פיקטיבי?
.
מערכת הבריאות הציבורית – שייכת לכולנו.
האם נרצה שזה יקרה חלילה – למשפחתנו או אישית לנו?
למה לחכות – כדי להתחרט על כך שלפני לא פעלנו?
הגיע הזמן לפעול – לשיפור איכות חיינו וחיי ילדינו.