עץ המשמש

הבחנתי בבתי חוזרת הביתה בוכייה "מה קרה, דנה'לה?".
"בועז בגד בי!" היא צעקה "אחרי שנתיים! שנתיים!" היא המשיכה להתייפח. בועז הוא השכן לידם כבר זמן רב, הוא ודנה היו חברי ילדות ולאחר זמן מסוים גם ליותר מכך, היו. כמעט התחלתי לבכות עם דנה, אבל אז עלה במוחי רעיון "את יודעת למה עץ המשמש הזה כאן, דנה'לה?"
"למי אכפת מעצי משמש אבא! אני כרגע נפרדתי מהאהבה הראשונה שלי!" היא בכתה חזק יותר וקולה נצרד אף יותר "אני יכול לספר לך סיפור, בבקשה? זה יגרום לך להרגיש טוב יותר".
"טוב" היא נאנחה.
"כשהייתי צעיר ויפה כמוך, דנה'לה, חיפשתי תשובות לשאלות שלי, ובעקבות שאלה אחת יצאתי למסע קצרצר, אמנם לא קיבלתי את התשובה שביקשתי, אך קיבלתי יותר מזה. ייעצו לי ללכת לביתו של איש אחד שגר הרחק מכאן. לאחר שעות רבות של טיפוס הגעתי לביתו של הנזיר. הנוף שנשקף היה מן היפים שעיני ראו אי פעם, ניתן היה להבחין במים שהיו כה שקופים ורגועים שאפשר היה לראות דרכם את התחתית וסביבם עמד יער ירוק מלא במגוון צמחים משונים באזור הררי ומחודד. לאחר דקות של בהייה נזכרתי לסיבת בואי ונקשתי על דלתו של הנזיר, הספקתי להבחין בעשרות עצי פרי מהם כנראה הוא ניזון ונמצאו באזור גם קיני עופות דורסים. לפתע הבחנתי בו על קצה הצוק המחודד, על ראשו ישב נשר ענקי ונראה שהציפור כלל לא הפריעה לאיש. "אפצ'י!" פלטתי בטעות, הנשר עף והנזיר הסתובב "מה לך, בני?".
הוא נראה זקן, בעל יותר קמטים מפרצוף "יש לי שאלה, אם אפשר".
"מובן שאפשר!" צחק הנזיר, שיניו היו לבנות וחיוכו חשף קמטים רבים אף יותר. "אם כולם רוצים שלום, איך זה שהעולם נמצא במלחמה מתמדת?" תמיד ניסיתי למצוא תשובות לשאלה שלי, תהיתי למה כל הניסיונות להשגת המטרה נכשלו. להילחם בשביל השלום, זה כמו לשחרר אנסים למען זכויות הנשים.
"אין שלום ללא מלחמה" התחיל בדבריו, " כמו שאין חום ללא קור".
"זאת לא הייתי השאלה שלי", אמרתי "שאלתי אם רצון האנשים הוא שלום, איך זה שהעולם מתנהל מלחמה על גבי מלחמה?".
"דמיין שאתה באמצע המדבר, עני מורעב וגוסס ומשפחתך נמצאת במקום מבטחים והדבר היחיד שנשאר לך הוא חברך למסע, ואתה הוא אותו הדבר שנשאר לו וגם משפחתו. לפתע אתם מקבלים הצעה מפתה, אתם תוכלו להינצל, אבל רק אחד מכם, וזאת לאחר קרב דם. מובן שחברך חשוב לך, אך אני מניח שחייך יותר" אמר הנזיר "כך גם בני האדם. אולי חשוב להם השלום, אך אני בטוח שיש דברים המטרידים אותם יותר, שחשיבותם גדולה יותר", הוא נאנח עמוקות "זה למה אני נמצא פה, אני גם לא לבד, אני נמצא כאן עם אהבתי. ברחנו מהחברה, היא שידרה רעיונות שגויים. את כל מה שהיה אמור להפוך אותך למאושר והפך אותך לאדם אשר עובד על עצמו בכל בוקר שהוא נהנה".
"אתה אדם מאושר?" שאלתי אותו, הפסגות כאילו שתקו לקבלת התשובה המבוקשת. "אמנם ברחנו אבל אי אפשר להסתתר, אי אפשר להינצל מעצמנו" הוא קם והחל להתקדם לכיוון ביתו בצעידה מהירה "מה תשובתך?" שאלתי בשנית, אך הוא פשוט טרק את דלת ביתו ונעלם. נאנחתי והתחלתי לרדת מטה ובדרכי נתקלתי באישה זקנה נאה "את בוודאי אשתו של הנזיר" שאלתי. "לא התחתנו, הוא לא אוהב להתחייב, הוא אדם חופשי" היא חייכה. "אם כך, אהובך הוא אדם מאושר?" שאלתי. "הוא מרבה לחייך, אבל לך תדע מה נמצא בתת המודע שלו".
"מה בנוגע אלייך?" תהיתי. "כמובן!" היא צחקה "אני נמצאת במקום יפיפה עם אהובי, חופשיה מכל צרות ודאגות" החלטתי לשאול אותה את שאלתי "למה יש מלחמות אם כולם רוצים שלום?".
"למה יש רעב, מחלות, פשע ומלחמות? פשוט יש, כי בלי רעב לא היה שובע, בלי מחלות לא היה בריאות, בלי פשע לא היה צדק ובלי מלחמה לא היה שלום. זה לא משנה כמה תילחם בהם הם תמיד יישארו, אתה יכול להקטינם אבל לא להעלימם. עכשיו אתה בריא, מוגן ושבע. ואם לא-" היא הוציאה משמש מהתיק שלה והגישה לי אותו "אז בעיה אחת נפתרה!" היא חייכה "עכשיו, תעשה לי טובה ושים חיוך על הפנים היפות שלך!" וכך עשיתי. החלטתי לא לאכול את המשמש, אלא הבאתי אותו הביתה ושתלתי אותו בגינתי, לאחר שהעץ צמח והניב פרי, כל פעם שנתקלתי בקשיים ובבעיות אכלתי משמש מהעץ, לפחות בעיה אחת נפתרה".
"סיפור מדהים אבא" אמרה דנה "אבל איך יעזור לי משמש?" כתגובה הוצאתי שקית והכנסתי לתוכה את כל המשמשים הרקובים שנשרו לקרקע "עכשיו שימי חיוך על הפנים היפות שלך!" הצהרתי. "מה אני אמורה לעשות בשקית עם זבל?" תהתה "אני יודע שאין בזה היגיון, אבל תצטרכי לזרוק זבל על זבל" רמזתי לה, כמובן שהיא הבינה את הרמז. כשהמשמש הרקוב הראשון פגע בפניו של בועז, דנה שמה חיוך על פניה היפות. כמובן שאני שמח שלפחות בעיה אחת נפתרה, רק חבל שאהובתו של הנזיר הביאה לי משמש ולא אבטיח.