על כבשה, עז ואחוריים

כבשה ועז יצאו יחדיו,
לתור אחר מרעה.
אל מעלֶה ההר כי במרומיו,
מקום ירוק, כפי הנראה.

כדרך העיזים, זו החלה לטפס,
קיפּצה מעל מכשולים, כרגיל.
הכבשה אחריה, בצעד מהסס,
תרה בעיניה אחר איזשהו שביל.

בדרכן חזור אל אם הדרך,
קפצה העז על גדר אבנים.
ממנה בקלילות, תוך קיפול הברך,
נחתה והפנתה את אחורֵיה לְפַנים.

הכבשה על מקומה, לא היתה מאושרת;
אחר מקום נוח לירידה ניסתה לְחֲזֵר.
משלא מצאה, והשעה מאוחרת…
קפצה זו באומץ, אל מעל לגדר.

אל עבר גֵבהּ, בעשותה כן בקושי,
הופשלה אַלְייַתָהּ – אחוריה נגלו.
"חֶרְפָּה היא לך, איך לא תֵבושי?"
צחקה העז, בני-מעֵיהַ צהלו.

"אחת ארע, ולא מרצוני;
את חֶרְפָּתִי את מבקשת??
אחורייך גלויים לעין כל תמיד,
כיצד בעצמך לא תדעי בושת??"

עפ"י "מִשִׂיחוֹת עֲרָב" מאת אֲשֵׁר בָּרָשׁ.