עיניים שחורות כמו ליל כוכבים (בבקשה תגיבו, זה חשוב!)

אדליינר התהלכה בכבדות לאורך סמטה חשוכה בתחנת הרכבת, מעילה האדום דהה מצבעו בשל טיפות הגשם העבות וסוליות מגפיה היו מלוכלכות במעט בוץ, שיערה השחור אסוף בפקעת הדוקה מאחורי עורפה בלי שם זכר לתלתליה המוכרים. היא נשאה עמה שתי מזוודות קשיחות וכבדות תכולה ותיק קטן היה תלוי על כתפה.
עיניה הבהירות של אדליינר התרוצצו בארובותיהן אנה ואנה, מנסות לקלוט נפש חיה בתחנת הרכבת הנטושה. היה נראה כי זאת הייתה שכונת רפאים, אף דמות אנוש לא נראתה בחשכה האופפת אותה, החנויות היו סגורות כמו ביום של ערב חג, כאילו כל התושבים נעלמו והותירו אחריהם זיכרון.
היא התיישבה על אחד מספסלי התחנה הדהויים ומיקמה את שתי מזוודותיה הגדולות לצידה בעודה הביטה בהיסח דעת בנורות הפלורוסנט המהבהבות. רובן היו מנופצות, או כבויות, אך חלקן עדיין נאבקו בניסיון להאיר את התחנה מפני האפלה של הלילה.
"סלחי לי גברתי," קול מחוספס הקפיץ אותה ממחשבותיה. אדליינר ישרה את מבטה לזוג עיניים שחורות, שחורות כל כך עד שהיה נראה כאילו הן נעלמו בחשכת הלילה. הוא היה גבר בשנות השלושים לחייו, עצמות לחייו היו נאות וגבוהות, לסתו מעט מרובעת ושיערו הבהיר היה מסודר בצורה לא רגילה על ראשו. כאילו מישהו קשר בחוט בלתי נראה את הקצה של שיערו והרים אותו למעלה. "האם הרכבת הבאה של שעה עשר היא הרכבת לאמסטרדם?" הוא שאל בנימוס.
"כן, אדוני," השיבה אדליינר והרגישה כאילו נבלעת בתוך עיניו השחורות. "אוכל להדריך אותך אם אינך מתמצא במקום. אני מתכוונת לרדת שם." היא הוסיפה בנימוס.
"הו, תודה לך גברת..-"
"אדליינר." היא הושיטה יד בכוונה ללחוץ את ידו.
"כריסטוף." הוא לחץ את ידה בחיוך. כריסטוף היה לבוש כמו איש עסקים מכובד, או אפילו סוכן ממשלתי. אדליינר סקרה במבטה את בגדיו, הוא לבש חולצת פולו לבנה ועליה ז'קט כהה, מכנסי בד שחורים, נעלי עוד אלגנטיות ומסביב לצווארו הייתה כורכה עניבה אדומה.
"אני יכול לשבת?" שאל כריסטוף.
"כמובן."
כריסטוף התיישב בדממה והניח לצידו מזוודה שחורה ומלבנית, בהיסח דעת הוא פתח אותה והוציא ספר קריאה בעל כריכה קשה. הוא הוציא מתוך נרתיק מלבני וכחול משקפי קריאה עגלגלות והרכיב אותם על אפו הארוך.
אדליינר הרימה את גבותיה בעניין בשעה שהציצה בכותרת ספרו, "חיים או מוות." היא קראה בנימה דרמטית מה שגרם לכריסטוף לצחקק.
"זה מעולם לא עניין אותך?" הוא שאל בהבעת השתאות מזויפת.
"למען האמת, לא." השיבה אדליינר בחוסר הבעה. "בנוסף לכך מעולם לא לקחתי אמון בהשערות הקשורות לחיים או מוות, לגן עדן או גיהינום."
"מדוע?"
אדליינר הרהרה לשניות ספורות, "מפני שאם הייתי רוצה להאמין הייתי צריכה הוכחה לכך."
"הוכחה למה? לכך שזה קיים?"
"אכן."
"וההוכחה שאלוהים קיים, היא אינה מספקת בשבילך?"
"גם לזה צריך הוכחה."
"ומעולם לא הקדשת לכך מחשבה? איך נבראנו, איך הכול נברא?"
אדליינר השמיעה אנחה עמוקה, "לא." היא הפטירה. "כי אני יודעת שאם אלוהים היה קיים העולם שלנו לא היה נראה.." היא היססה לרגע, "כמו שהוא."
"הרי, כולם משכנעים אותנו שהתופעה של אלוהים היא דבר טוב," היא המשיכה, "אז אם הרוב טוען כך, מדוע הוא מעלים עין מכל האסונות שמתרחשים בעולמנו? כמובן שהם לא יוכלו להאשים את אלוהים בכך."
"אז גם את מאמינה שאלוהים הוא תופעה טובה."
"ככה חינכו אותי להאמין," אדליינר השפילה את מבטה והתנשפה, "אך אינני רוצה להאמין לכך."
"מדוע?"
"כי להביא אותנו לעולם כזה זאת לא מתנה. מה הטעם בחיים אם אתה יודע שבסופו של דבר אתה תמות? אתה לא יכול לדעת מה יקרה בעוד שנייה, בעוד שעה, או בעוד כמה ימים."
כריסטוף הציץ באדליינר מבעד לעדשות משקפיו ולאחר מכן דפדף כמה עמודים בספרו הקטן, "תחייה כל יום כאילו הוא יומך האחרון." הוא הכריז בציטוט. "עם כמה שהמשט הזה מפגר, הוא נכון."
"זה כמו להגיד לבנאדם חולה שנשארו לו עוד 24 שעות לחיות." השיבה אדליינר.
"אני תמיד אומר, אף פעם אל תחשבו על העתיד. רק על ההווה. תחייה כל רגע שלך ואף פעם אל תחשוב מה עלול לקרות לך."
"עד שהוא קורה." ציינה אדליינר. היא חיטטה בכיס מעילה אדום שניות ספורות, עד שהוציאה ממנה תמונה קטנה של ילד. "זה הבן שלי. תום." היא הושיטה לכריסטוף את התמונה בקול סדוק.
כריסטוף הביט בילד הקטן. שיערותיו השחורות כנוצות עורב נשמטו על עיניו הירוקות והגדולות, ועל אפו הקטן הופיעו כמה נמשים קטנים. "הוא.. הוא מת. מתאונה קשה מאוד. הוא היה רק בן תשע." אדליינר בקושי הצליחה להוציא את המילים מפיה.
"הוא היה ילד כל כך מקסים. לא היה מגיע לו למות ככה. לא בגיל כזה." יבבה אדליינר.
כריסטוף נבהל מעט, הוא מעולם לא התמודד עם בחורה בוכה. הוא כרך את ידו הארוכות סביב כתפיה.
"הייתי עושה הכול בשביל לראות אותו. לפחות לעוד פעם אחת."
"אם היית מאמינה בגן עדן אולי היית זוכה לראות אותו שם." ניסה כריסטוף להצחיק אותו.
אדליינר גיחכה וחייכה אליו. עיניו של כריסטוף נצצו לאור מנורות הפלורוסנט, היה נראה כי עיניו השחורות הן כמו שמי הלילה והניצוץ הוא הכוכבים.