עגורן

בשבע ורבע בדיוק שמיר הגיע עם המפתח ופתח את השער. הפועלים שהתגודדו בחוץ בצפיפות נשפכו פנימה כמו מלט טרי ממערבל בטון, אוחזים כל אחד בשקית או קופסא שבהן צרורה ארוחת הצהרים שלהם. לפני שהתפזרו, הרעים שמיר בקולו החזק, "תעל הון," וכולם נאספו באיטיות אל הסככה שלמרגלות הבניין, ממתינים בשקט להוראות.
הקבלן שמיר סקר את קבוצת הפועלים. פלסטינים מהשטחים בעלי אישור עבודה, ערבים ישראלים וכמה יהודים מבוגרים. בקול רם החל שמיר לחלק אותם לצוותים כשהוא מסביר לכל קבוצה את המשימה שלה להיום. קבוצת שלד תעלה לקומה העשירית להתקנת סבכות הברזל לקראת המשך יציקת קורות השלד בקומה האחת עשרה. צוות הבנאים ימשיך בהעמדת קירות הלבנים בקומות הביניים, בהן השלד כבר עשוי. קבוצת הטיח תלך לסיים את הקומות התחתונות. הוא דיבר ערבית עממית שוטפת, פרי עבודה רבת שנים עם פועלים ערבים. עובדה זאת וגם צבע עורו הכהה, צרוב השמש גרם לחלק מהם לחשוב שהוא בכלל ערבי כמוהם. הוא לא ניסה לתקן את הטעות. כאחד משלהם יכול היה להשליט את מרותו על פועליו ביתר תוקף. שמיר היה גבר מוצק, ממוצע גובה. הוא לקה בסינדרום בני אפרים, וכל שין הפכה אצלו לסמך ושמיר היה בפיו לסמיר. אף שכבר עבר את גיל השישים, נותר רחב כתפיים ובעל שרירים שניבנו במהלך שנים של עבודת כפיים בבניין. שנים בהן עבד בכל מקצועות הבנאות והפך מומחה בכל אחד מהם. הוא יכול היה להסביר לכל קבוצה את המשימה לפרטי פרטים ולהשגיח בעיני נץ על הביצוע ולזהות כל טעות. שמיר גם למד את כל הטריקים והשטיקים שהקבלנים השונים תחתם עבד הפעילו כלפיו. כעת, כשהוא קבלן בעצמו, ידע להשתמש בהם כלפי פועליו. קולו החזק סייע בהפעלת סמכותו גם על הסוררים שבפועלים. במקרים הבודדים בהם גם הרמת הקול לא עזרה, לא היסס שמיר להשתמש בידיו כדי להשיב למקומם את היראה והציות לפקודותיו.
המקצוע היחיד בו לא היה לשמיר ניסיון היה המנופאי, מפעיל העגורן. אבל באתר הבנייה הזה הוא לא נזקק לכך. המנופאי שלו, סשה, היה מומחה במקצועו עוד מימיו כמפעיל עגורן ברוסיה. שמיר לא נזקק להרבה מילים כדי לתדרך את סשה. "בשמונה מגיעה המשאית עם הרשתות לשלד בקומה אחת עשרה. צריך להרים אותם למעלה ולשים במקום. בעשר יבואו המשאית בטון עם המשאית משאבה ומתחילים את היציקה," אמר לסשה וזה הרים את ראשו קלות והוריד אותו חזרה, מסמן שהבין, ובלי מילה נוספת צעד לכוון העגורן והתחיל לטפס בסולם אל התא שריחף בגובה חמישים מטרים מעליהם.
עם קרחת מבהיקה, משקפי ראיה חסרי מסגרת וגוף רזה ונמוך, סשה נראה יותר כמרצה באוניברסיטה מאשר כמפעיל מנוף. למרות שכבר השקיף מלמעלה על גיל חמישים, עלה בסולם בזריזות מפתיעה. לפני שעלה לארץ, סשה עוד הספיק להתחנך בבתי הספר היסודי והתיכון של העידן הסובייטי, והיה תוצר מובהק של החינוך הקומוניסטי. שם למד להתייחס ברצינות לכל משימה. לבצע אותה על הצד הטוב ביותר, להפגין יחס של כבוד לממונה עליו ולא לשאול שאלות מיותרות. כשם שהוא התייחס לעבודתו, כך ציפה שכל אחד ייתן לו ולמקצועו את הכבוד הראוי.
היחס לעבודה בארץ בלבל אותו. אמנם גם בברית המועצות היה עד לחיפוף ומריחה של משימות, אבל אלה נעשו ככורח המציאות ובלווי של אשמה ופחד. כאן דברים כאלה נעשו כשגרה ומתוך תחושה שזו בעצם הנורמה. מה שבמיוחד טרד את נפשו הייתה ההבנה שכולם שותפים לעניין, החל מהיזם, דרך הקבלן ועד לאחרון הפועלים.
סשה אהב את המקצוע שלו, את הכוח שהיה נתון בידיו להרים בהינף אצבע מטען במשקל של כמה טונות ולהוביל אותו ליעדו ביד בטוחה. מי שלא יודע, יכול לחשוב – מה כבר מסובך בהפעלת עגורן? מושכים ידית והמטען עולה. דוחפים את הידית והמטען יורד. מסיטים ידית אחרת ימינה או שמאלה וזרוע העגורן סובבת בהתאמה. משימה שכל ילד יכול לעשות בקלות. אז זהו, שלא. ההבדל בין מקצוען לבין סתם מפעיל מנוף הוא בשליטה במהירות תוך כדי התנועה. אם הנפת או בלמת מהר מדי, המטען יתנדנד על הכבל מעלה ומטה כמו כדור יויו, ויש גם סיכוי שיינתק וייפול עקב כוח הבלימה הנוסף למשקל. ואם סובבת את זרוע העגורן לצדדים במהירות רבה, כשתעצור, המטען ימשיך לנוע כמטוטלת מצד לצד ויסכן את הפועלים שצריכים לשחרר אותו, שלא לדבר על הזמן היקר שיחלוף עד שהתנועה תתרסן ואפשר יהיה להמשיך. כדי להימנע מכל הבעיות האלה, מפעילי עגורן רגילים היו מסיעים את המטען לאט ומאיטים בכך את קצב העבודה כולו, שהרי העגורן הוא שמכתיב את ההתקדמות בכול אתר בנייה.
לא אצל סשה. הוא היה מסוגל להאיץ את תנועת המנוף למהירות גבוהה ועם זאת להאט ולעצור כך שהמטען נשאר יציב במקומו. באצבעות עדינות היה מסיט את הידיות ומשנה את המהירות, מרגיש דרך קירות התא בכל אבריו את רטט התנועה של העגורן, כאילו היה העגורן המשך טבעי של גופו. אם אפשר לדמות מנופאים לפסנתרנים, הרי שסשה היה ללא ספק הארתור רובינשטיין שביניהם. הודות לכך התקדמה העבודה באתר במהירות והקבלן שמיר היה מרוצה מאד, מה שאי אפשר היה לומר על הפועלים שנדרשו לעמוד בקצב העבודה, שהיה כאן מואץ בהשוואה לאתרים אחרים. יכולת זו לא הקנתה לסשה אוהדים רבים בקרב הפועלים, אבל לו זה לא היה אכפת. הוא עשה את שלו כפי שהוא יודע לעשות וזה מה שהיה חשוב.

העבודה התנהלה כמדי יום. רעש הכלים החוצבים, שוברים, מכופפים וקודחים התמזג עם צעקות הפועלים זה לזה ונהם הטרקטורים המניעים חומרים ממקום למקום. מדי פעם נשמע קולו הרועם של שמיר, גוער בפועל שכשל או מתאם את הפעילות בין קבוצות העבודה. מעל כולם ריחפה זרוע העגורן, נהוגה בידי סשה, שהעביר במהירות וביעילות לבנים, טיח וכלי עבודה מקומה לקומה, עד הקומה העשירית והאחרונה לעת עתה, בבניין רב הקומות שהלך וצמח.
בתשע ורבע הגיעה המשאית עם סבכות הברזל ליציקת הקומות הנוספות. אחרי דין ודברים כועס וקצר בין שמיר ונהג המשאית, על האיחור בזמנים, הוא נתן את האות וכמה פועלים עלו על המשאית והחלו לשחרר את המטען.
באמצעות מכשיר הקשר קרא שמיר לסשה להוריד את כבל העגורן אל המשאית כדי שהפועלים יוכלו לרתום את הסבכות אל קרס המנוף. הכול דפק ביעילות משומנת. מכיר במיומנותו של סשה לעומת מנופאים רגילים, הורה שמיר לפועלים לקשור להנפה את כל הסבכות שבמשאית, במשקל של כמה טונות, קרוב מאד לגבול כושר הנשיאה של העגורן. לאחר שהמטען נקשר ואובטח, קרא שמיר לסשה במכשיר הקשר, "יאללה ססה , תרים."
הכבל נמתח והמטען החל לעשות את דרכו בתנועה חלקה למעלה. הוא טיפס עד מעל הקומה העשירית ונעצר. שמיר המתין רגע, מצפה לראות את העגורן סובב אל הקומה כדי להניח את הסבכות על המשטח, אבל המנוף המשיך לעמוד ללא תנועה.
"ססה, מה הולך?" שאל שמיר את מכשיר הקשר. לא הייתה תשובה. העגורן המשיך להיות קפוא.
"ססה, מה הבעיה? למה אתה לא מסובב את המנוף?" קרא שמיר בקול חזק יותר. שום תשובה לא נשמעה. העגורן נשאר דומם. שמיר החל להיות מודאג. דבר כזה לא היה לו עד כה. אולי לסשה קרה משהו שם למעלה?
"ססה, אתה סומע אותי? מה קורה?" ניסה שוב, ומשלא הייתה תשובה החליט לטפס אל התא ולבדוק. שלומו האישי של סשה עניין אותו פחות מאשר הדאגה לקצב העבודה שישתבש אם משהו אירא לסשה. שמיר החל לעשות את דרכו אל הסולם כשמכשיר הקשר התעורר וקולו של סשה נשמע.
"אם אתה רוצה שאני ממשיך לעבוד, אתה צריך מקיים את הבטחה שלך."
שמיר ידע על מה סשה מדבר. כשבאו אליו בדרישות, הוא היה נוהג להבטיח כל מיני הבטחות לפועלים ו'שוכח' אותן זמן קצר אחר כך. כמעט תמיד זה עבד. או שהבעיה נפתרה מעצמה, או שהפועל שכח, או שחשש להזכיר אותה שנית . ואם פועל עקשן היה מעלה שוב את ההבטחה, הוא היה פשוט שולח את הפועל הסורר הבייתה ומביא אחר במקומו. במקרים נדירים היה מקיים את מה שהבטיח. גם הפעם החליט לשחק את משחק השיכחה.
"ססה, ינעל ראבאק, תגיד לי מה אתה רוצה, או שתפסיק עם הברדק ותמסיך לעבוד. אם לא, אני תכף יעלה אליך," קרא שמיר במכשיר הקשר ולהמחשת האיום החל לצעוד שוב לכוון הסולם, יודע שסשה רואה אותו. לאחר שצעד שלושה צעדים התעורר המנוף לחיים. המטען החל לעשות את דרכו במהירות למטה ונבלם באחת כמה מטרים נמוך יותר, כשהוא מתנדנד בקצה הכבל באופן מאד לא אופייני לסשה.
"או שתיתן מה שהבטחת או שפתאום יש תאונה והכל נופל ככה למטה," נשמע קולו של סשה, לגמרי ענייני ורגוע. שמיר נדהם. הוא הסתכל למעלה. אם המטען נופל, הוא ינחת ישר על המשאית ממנה הונף לפני רגע. הוא צעק לנהג שישב בקבינה, "תניע, מהר, תזיז את הרכב החוצה מכאן." קולו היה חד ופסקני. הנהג נחרד ובלי לשאול שאלות הניע מיד את מנוע המשאית והסיע אותה אל מעבר לגדר האתר. שמיר נרגע מעט. כעת לפחות, הנזק יהיה מינימלי אם המטורף הזה, סשה, יחליט להצניח את המטען לקרקע.
העגורן התעורר שוב לחיים. זרוע העגורן החלה לסוב באיטיות בעוד המטען מוסע תוך כדי כך לאורכה, עד אל הקצה הרחוק שלה, ועצרה. שמיר התבונן במטען התלוי והבין מיד. הסבכות היו תלויות כעת בגובה ארבעים מטרים, בדיוק מעל משרד המכירות של הבניין. הוא לא היה צריך דמיון רב כדי לדעת מה יקרה אם רשתות ברזל במשקל של כמה טונות יצנחו על צריף המכירות, העשוי כולו מלוחות גבס ולבידים.
הפועלים באתר הבינו שמשהו לא שגרתי קורה, נעמדו והגניבו מבטים אל שמיר העומד ברחבה שלפני הבניין ובעגורן הדומם, עד ששמיר המתוסכל נתן שאגה בערבית עסיסית, "ינעל דינקום. מה זה פה, סרט? יאללה לעבודה. מי סיעמוד, אני מעיף אותו מכאן ברגע."
שמיר היה קבלן ותיק וככזה, הכיר בכישוריו של סשה. כשגייס אותו, הוא הסכים, לא בלי כאב לב, לשלם לו את המשכורת הגבוהה ביותר בין כל הפועלים. כדי לקזז במידת מה את העלות, החליט שאת תוספת התשלום עבור הביטוח ימסמס. גם כך סשה כבר עולה לו יותר מכפי שתכנן לשלם. כעת הסתבר לו שסשה לא שכח. הוא הופתע מהצעד שסשה נקט. עם זאת, חשב שכמו שהצליח לתמרן את סשה עד כה, יוכל לעשות זאת שוב.
"ססה, פּריבְייט דרוּג," אוחז במכשיר הקשר שמיר ניסה לשלוף את הברכה המתאימה מאוצר המילים המדולדל שלו ברוסית, "מה הבעיה חביבי?"
"גוספודין שמיר. אתה יודע מה בעיה. אתה כבר מבטיח הרבה זמן ביטוח בשבילי אבל אתה לא עושה ביטוח. אין ביטוח, אני לא עובד." את המילה גוספודין ביטא סשה בלעג השמור לכל אלו שגדלו על ברכי האידיאל הקומוניסטי.
"אבל ססה חביבי, זה לוקח זמן, אמרתי לך צריך סבלנות. אני הבטחתי, אז אני מקיים. אתה לא צריך לדאוג.".
"אדון שמיר, זה כבר שני חודשים אתה מבטיח ואין ביטוח. גם סבלנות כבר אין. אם אתה רוצה שאני ממשיך בעבודה, אתה עכשיו עושה ביטוח."
"ססה, אני מבטיח שהיום אני עושה ביטוח." שמיר הרים את המבט לכיוון התא והניח את ידו על החזה במחווה של "אני מתכוון לכך מכל הלב," יודע שסשה משקיף עליו באמצעות המשקפת שנמצאת אצלו בתא.
"אני רוצה ביטוח עכשיו, לא היום, לא עוד שעה," קולו של סשה נשמע שוב במכשיר, חד ודוקר, אולי גם בגלל איכות הקשר.
"אבל איך? זה צריך לעשות במשרד עם החברה. אני עכשיו הולך לעשות. מילה שלי."
"אתה עכשיו כותב על נייר מה אתה מתחייב שאני יש לי ביטוח, עם השעה מעכשיו, ואם קורה לי משהו, אתה מתחייב משלם הכול עד שיש ביטוח. אתה חותם על נייר זה ואחר כך תלך ותעשה לי ביטוח."
שמיר נפגע. 'איך הוא מדבר אלי,' חשב. הוא לא היה רגיל לתגובה תוקפנית כזו, גם אם זהו עובד חיוני, והחליט להיות תקיף. "ססה, הבטחתי ואני אקיים. תפסיק עם החוכמות ותחזור לעבוד או ס…" השאיר את סוף המשפט תלוי באוויר."
אחרי מספר שניות של שקט העגורן ניעור לחיים. המטען החל לרדת במהירות מטה ונבלם בחדות בקול חריקה חזק כעשרה מטרים נמוך יותר, מקפץ בעליזות בקצה הכבל.
"אתה מטורף?" זעק שמיר נחרד, "מה אתה חוסב שאתה עושה. אני תכף קורא למסטרה לטפל בך."
מכשיר הקשר הופעל וסשה שוב דיבר, "אתה יודע אדון שמיר מה טוב במקום איפה אני יושב? מפה רואים הכול טוב טוב. את פועלים בלי חגורות. את הפיגום בקומה תשע שנשבר לו הזה מה שומר שלא נופלים. רואים איך פועלים מורידים כובע הגנה שלא יפריע. הכול רואים מכאן."
שמיר הבין את הרמז. חסר לו שסשה יספר את מה שהוא רואה לשוטרים ולפקחים של משרד העבודה. הנזק לא שווה את מחיר הוויתור למנופאי הסורר.
"ססה, בסדר. אני כותב התחייבות." נכנע שמיר ונופף בידו אל התא למעלה. בתנועות מודגשות הוא הוציא מתיקו בלוק נייר משרדי ועט ורשם בכמה שורות את ההתחייבות כשהוא מקריא תוך כדי כתיבה כדי שגם סשה ישמע. "בסדר? עכסיו אפשר לחזור לעבודה?"
"עוד רגע. אני רוצה נייר אצלי כאן. אחר כך אני עובד,"
"נו טוב. אני כבר שולח לך פועל שמביא לך את הנייר למעלה. הנה אני קורא לו," רטן שמיר.
"לא רוצה פועל. אני מצלצל לאשה שלי. היא עובדת כאן קרוב. היא באה ומביאה לי את הנייר."
"לא בא בחסבון," שמיר הזדעק אל מכשיר הקשר, "אי אפסר שהיא תעלה למעלה. זה אסור."
בתגובה הופעל שוב העגורן ורשתות הברזל שריחפו באוויר בגובה שלושים מטרים ביצעו צניחה חופשית נוספת של מספר מטרים ונבלמו. שמיר הרים בחרדה את ידיו אל פניו כמו מגן עליהם מאימת הנפילה. צעקה לא רצונית נפלטה מפיו.
"אני עכשיו התקשרתי לאישה שלי. היא תכף באה," המשיך סשה לדבר כאילו הוא בשיחת חולין. "אתה יודע אדון שמיר, אישה שלי כל הזמן שואלת מה עם ביטוח. אני כל פעם אומר לה יהיה בסדר. אדון שמיר הוא בן אדם עם כבוד. הוא אמר שיעשה ביטוח אז הוא עושה ביטוח. אחרי חודש האישה אומרת לי איפה ביטוח שלך? אם אתה מחר מת בעבודה, מה אני יש לי? כלום. אז עד שיש ביטוח, אני לא באה לך למיטה. אתה שומע אדון שמיר? אני כבר חודש בלי אישה שלי במיטה. אז עכשיו אני רוצה שאישה שלי תבוא לפה. היא תראה שיש ביטוח והיא תביא לי את הנייר התחייבות לכאן ואז אני איתה כמה זמן ביחד. אחר כך אני חוזר לעבודה כמו שצריך.
"אללה יוסתור.." מלמל שמיר. מסרב להשלים עם מה שאזניו שומעות. האיש לא נורמלי. מה הוא רוצה? שאשתו תעלה למעלה להזדיין איתו שם בתא של המנוף? הוא רצה לשכנע את סשה לרדת מהעניין, אבל באותו הרגע נכנסה אל האתר אישה צעירה. היא הילכה על עקבים והייתה גבוהה משמיר בכמה סנטימטרים טובים, בטח גבוהה לפחות בראש מסשה. שערה היה בלונדיני ועורה בהיר. לבושה במכנסי גינס הדוקים וחולצה בהירה. היא לא הייתה יפהפייה, אבל בהחלט אחת שמושכת אחריה עיניים. האישה הלכה בגוף זקוף, מודעת לערך עצמה. "אללה יוסתור.." מלמל שוב שמיר, אבל הפעם בהתפעלות. למרות תסכולו, הוא נמלא הערכה מחודשת לסשה, מהולה בקורטוב של אמפתיה, כגבר לגבר, שאישה כזו מונעת עצמה ממנו במשך חודש שלם.
"אתה אדון שמיר?" היא נעצרה מולו.
"נעים מאד," למראיה נזכר שמיר בנימוסיו, "אני הקבלן שמיר. את הגברת של ססה?"
"סשה אמר שיש נייר שאתה צריך לתת לי," נגשה האישה ישר לעניין.
"כן, זה הנייר," שמיר תלש את הדף מהבלוק והושיט לה את כתב ההתחייבות. היא לקחה אותו, קיפלה וטמנה בתוך החזיה והוא לא יכול היה שלא להביט בטפח החזה המלא שנחשף בפניו תוך כדי כך. לאחר שמתחה מחדש את חולצתה, פנתה ללכת.
"רגע, ססה ביקש שתביאי לו את הנייר למעלה, לראות," קרא שמיר מבוהל.
"לאן, למעלה? אני לא עולה לשם." האישה הסתכלה בו כאילו היה חייזר ופנתה שוב ללכת. מכשיר הקשר ניעור וקולו של סשה נשמע, "מה זה? למה אישה שלי הולכת?"
"היא לא רוצה לעלות. תדבר איתה." שמיר הגיש את מכשיר הקשר לאשתו של סשה. הם החלו בחילופי דברים כועסים ברוסית ששמיר לא הבין מהם דבר. אבל הוא שם לב שפועלים רבים הפסיקו בינתיים לעבוד והתחילו לעקוב בעניין אחר המתרחש. נשמעה גם שריקה בודדת, מן הסתם לכבודה של אשתו של סשה.
"מה אתם מסתכלים? יאללה לעבודה. מי שאני רואה אותו עומד, אני מעיף מכאן ברגע," צעק שמיר בערבית והצופים פנו חזרה למלאכתם תוך שהם ממשיכים להגניב מבטים אל הדרמה הקטנה המתחוללת למרגלות הבניין.
בינתיים הסתיים הוויכוח בין סשה ואשתו במשפט זועם מצידה. היא תקעה את מכשיר הקשר בחזהו של שמיר, "מה הוא חושב שאני? מתי שהוא רוצה, אני צריכה לבוא? שיחכה." הוא שוב פנתה והחלה לצאת מחצר האתר. אחרי כמה צעדים העגורן שב והתעורר לחיים ומטען הסבכות החל ליפול לעבר המשרד במהירות הולכת וגדלה עד שנבלם שוב בפראות עשרה מטרים נמוך יותר.
"לא, ססה לא," צעק שמיר. אשתו של סשה עצרה והסתובבה לשמע רעש המנוף והצעקות. היא התבוננה בסבכות המתנודדות עשרים מטרים מעל גג משרד המכירות. לא נראה שהיא נרגשת במיוחד.
"גברת… גברת…איך הסם שלך?" שמיר קרא בחרדה.
"אָלַה," ענתה קצרות.
"גברת אָלַה, בבקשה. ססה לא נורמלי. את חייבת לעלות לסם. אם לא, הוא יפיל את הכול על המשרד. את יודעת כמה כסף זה יעלה לי? אבל גם לכם יעלה המון. בסביל מה כל הבעיות?" שמיר ניסה לפרוט על ההיגיון הכלכלי שלה.
אָלַה התבוננה בו באדישות, "בשביל שלךׇ ולסשה לא יעלה כסף אני צריכה לטפס לשם? זה בעיה שלכם לא שלי. אני יש לי עבודה וגם אני מפסידה כסף מתי שאני כאן ולא עובדת."
את המשפט האחרון שמיר הבין הייטב. לא לחינם היה איש עסקים. "אני אסלם לך בסביל סתעלי. אלף סקל? מה את אומרת?"
אָלַה גיחכה. "רק המכנסיים של גוצ'י זה חמש מאות שקל, אם אני קורעת אותם מתי שאני עולה."
"אלפיים? כמה?"
"כמה? סשה כבר עובד כאן שני חודשים ואין ביטוח. בשביל כול יום אני רוצה מאתיים וחמישים שקלים פיצויים. אז בשביל חודשיים זה חמש עשרה אלף שקל. אם אתה משלם חמש עשרה אלף שקל, אני עולה."
"חמס עשרה אלף? את הסתגעת? מאיפה הבאת את זה? אין מצב."
"טוב, אז שלום." אָלַה פנתה שוב ליציאה והחלה ללכת. בתזמון מושלם, הופעל העגורן והמטען החל לצנוח. שמיר לא ידע את נפשו. הוא הריץ בחרדה את מבטיו בין האישה המתרחקת לבין הסבכות ההולכות ויורדות. לבסוף נשבר. "די. אני מסלם, אני מסלם." הוא נופף בפראות אל תא העגורן. אָלַה נעצרה ובו זמנית נבלמה נפילת הסבכות, כחמישה מטרים מעל גג המשרד.
שמיר פתח את תיקו, הוציא חבילה עבה של שטרות וקילף ממנה את הסכום המבוקש. "הנה הכסף. אני שם אותו בצד. את עולה למעלה ומתי סאת יורדת אני נותן לך אותו." אמר, דואג להבטיח את התמורה לכספו.
אָלַה לא אמרה דבר. היא חלצה את נעלי העקב. שמיר מיהר והביא לה קסדת בטיחות והיא חבשה אותה ללא ויכוח. לפני שניגשה לסולם היא פנתה לשמיר, "אם אתה לא משלם אחרי שאני יורדת, אז…" ובלי להשלים את המשפט הצביעה על הסבכות המתנודדות בקצה הכבל מעל גג המשרד.
בשעת הערב, לבדו אחרי שהפועלים כבר עזבו את האתר, שמיר ישב במשרד ושחזר בראשו את האירוע המטורלל של אותו היום. בדחף של רגע פתח את מגירת התיקים האישיים של הפועלים ושלף את טופס הפרטים האישיים של סשה. הוא עבר על הרישומים שורה אחר שורה. בסעיף המצב המשפחתי היה כתוב – רווק.

סשה ישב בכורסא, מקולח, לבוש בטרינינג בייתי אפור וצפה בערוץ הרוסי בטלוויזיה. הוא כבר הספיק לשכוח את העימות של הבוקר. פעמון הדלת צלצל ואָלַה נכנסה בלי לחכות לתשובה. רק כעת סיימה את עבודת היום וסגרה את סלון התסרוקות שבבעלותה. היא עדיין לבשה את אותם הבגדים. למרות שהייתה עייפה, אָלַה עדיין נראתה נהדר וסשה חשב, לא בלי צער, "אם רק הייתי צעיר בעשרים וחמש שנה."
"בגללך הייתי צריכה לעבוד עד עכשיו כדי לסיים עם כל הלקוחות שקבעתי להן היום תור, ואליושה בבית כבר בטח על קוצים. קבענו לצאת יחד להצגה שניה היום." אמרה ברוסית בטון של תוכחה כביכול. אָלַה שלפה מתיקה צרור שטרות ומסרה לו. "הנה הכסף פחות עשרים וחמישה אחוז שלי, כמו שסיכמנו."
"דיברנו על ארבעת אלפים שקל, מקסימום חמישה. איך חשבת לדרוש חמשה עשר אלף שקלים שובבה שכמוך?" שאל אותה סשה בחיוך, "כבר הייתי בטוח ששמיר זורק אותך החוצה ואני אצטרך להפיל את הברזילים על הצריף."
"כבר בהתחלה, כשסיפרת לי על הבעיה, אמרתי לך שפה זה לא רוסיה. כאן פותרים את הבעיות אחרת. כשראיתי אותו, ישר ידעתי מי הטיפוס. זה כסף קטן בשבילו. וחוץ מזה, זה כסף שמגיע לך והוא יודע את זה." צחקה אָלַה והדביקה בצחוק גם אותו.
"תגיד לי משהו סשה, סיכמנו שאני רק צריכה לקחת את הנייר ממנו ולשמור לך. מה פתאום אמרת לו שאתה רוצה שאני אעלה כי אתה רוצה להתעסק איתי שם?" המשיכה כשהיא מביטה בו במבט ממזרי, "יש לך אילו כוונות לגבי שלא סיפרת לי עליהן?"
"אָלַה יקירתי, הייתי יותר משמח, אבל אני כבר זקן מדי לזה," ענה סשה וקרץ אליה, "חוץ מזה, חסר לי להסתבך עם אליושה? הוא הרי יגמור אותי במקום אם רק יחשוד במשהו. פשוט החלטתי לתת לשמיר קצת חומר למחשבה ולדמיון. היית צריכה לראות איך מסתכל ומדבר אלי אחרי שהלכת. אני בטוח שכאשר שמיר ראה אותך יורדת, הוא חשב על אשתו, וזה כאב לו הרבה יותר מהחמישה עשר אלף שקלים."