סיפור על הערך העצמי שלנו

מורה למתמטיקה שלימד כיתה של ילדים, שם לב להתנהגותם הפוגענית של התלמידים זה כלפי זה.

פעמים רבות הם היו מקניטים אחד את השני, לועגים זה לזה ואווירה לא נעימה של תחרותיות והשגיות היתה תלוייה באוויר בשעות הלימודים.

כל אחד התאמץ להפגין מול כולם את ידיעותיו, להוכיח שהוא הכי טוב, הכי יודע, הכי צודק.

באחד מן הימים הגיע המורה לכיתה, וראה קבוצת תלמידים צועקים, רבים, מעליבים ומקללים זה את זה.

הוא ניגש אל הלוח, לקח בידו גיר וצייר קו אופקי פשוט.

לאחר מכן ביקש המורה מתלמידיו להעלות רעיונות כיצד לקצר את הקו, בכל דרך שעולה על דעתם.

לכל תלמיד היה רעיון אחר: אחד הציע למחוק את הקו מצד שמאל, השני למחוק מצד ימין, עלו גם הצעות להוריד קטע מהאמצע, או לקפל את הקו לכמה חלקים…

לאחר ניסיון זה, ביקש המורה מתלמידיו לקצר את הקו – אך בלי לגעת בו או להשפיע עליו בשום צורה.

התלמידים שתקו. לאף אחד לא היה רעיון איך לקצר את הקו מבלי לגעת בו.

לאחר מספר דקות של שקט ניגש המורה אל הלוח וצייר מעל הקו הראשון, קו נוסף ארוך יותר מקודמו.

הוא פנה אל תלמידיו ואמר להם:

“על מנת להרגיש שהינכם ראויים, טובים ובעלי ערך, אינכם צריכים לפגוע במישהו אחר, להעליב אותו או להקטין אותו. עליכם פשוט להגדיל את עצמכם.

יש בתוך כל אחד מכם שפע טוב שמתבטא במעלות וכישרונות, ומאפשר לכם לזהור ככל שתחפצו. אינכם צריכים לכבות את אורו של הזולת לשם כך.”