תחיי למעני

את יכולה להירגע כעת. הניחי ראשך בעדינות בחיקי, הכל בסדר. אני פה, אני לידיך, אלטף את שיערך ואייבש דמעותייך. את יכולה לבכות, אני מבטיח שאשאר, אך בבקשה, הניחי את זרועך. תכי בי אם תרצי, תעבירי סכין בבשרי, אך הניחי לעצמך, חדלי להכאיב, חדלי להעניש. היכן את? היכן את שוכבת עכשיו, מייללת לעזרה, משוואת לקול מנחם. היכן את, תגידי לי ואני מבטיח, אני אציל אותך. אציל אותך מן הרוח הנושבת, מן הזעקות המאיימות, אציל אותך מן הידיים, הידיים שלך.
הביטי בי, בבקשה, תאמרי לי מה זה שאת רואה? האם אני משתקף בעינייך? האם זו אותה רוח מאיימת? האם את היא שנמצאת במקומי, מפחידה כתמיד? דברי אליי, תאמרי, מדוע את בוכה? מהו הדבר שאינך מסוגלת לשאת עוד, בבקשה ממך. אני ארד על ברכיי, אני אתחנן לך ימים, רק תאמרי לי, כיצד אני יכול להושיע אותך? אעשה הכל למען שלוותך, אקריב את עיני בהם ראיתיך בוכה דמעות ייאוש, אקריב ידיי בהם עטפתי אותך, מנסה להרגיעך אך לשווא. היכן את, היכן? תאמרי לי, אלוהים אדירים, תאמרי לי. האם את רוצה בעזרתי? האם את בכלל רוצה להינצל או שמא מטרתך היא רק להיעלם לאט בערפל? אני יודע, אני יודע כי מסובך הדבר, כי את נאבקת להבין מה זה שאת רוצה, אך אני איני מסוגל. איני יכול לשאת עוד את מילותייך, אני מפחד מהן בדיוק כמוך. צילך מאיים גם עליי, מחזיק את גרוני ומשתוקק לשספו בצחוק. אך אני איני מסוגל עוד להועיל לך להימלט ממנו אם משאלתך היא לברוח ממני. איני חזק מספיק כדי להחזיק את עצמי מלדמוע, ואיך אחזיק אותך? איך ארגיע אותך ואלחש לך שיר ערש כאשר אני עצמי משתולל כמותך, נואש לעזרה.
האם את שוכבת כעת במיטה חמה ובטוחה? האם טובעת את בשלולית דמך? מה עוללת, תאמרי לי? מה עוללת לי ולעצמך? לא ארשה לך ללכת ממני, אני אעזור לך גם אם ביקשת לדחות את עזרתי, שלא תעזי להיעלם, שלא תעזי לך.