שתי אבנים באוטובוס

אני נוסע באוטובוס עם כמה חברים. אני לא מכיר את כולם, אבל אנחנו עושים זאת למען השנה החדשה אז זה בסדר. רובי מדבר כמו גאון על כמה דברים קשים ומפחיד אחרים ואז על כמה דברים קלים ומחייך חיוך קטן וזומם של גיבור. סטיב מחייך לידו כמו מסטול. אני לא יודע מה ההורים שלו נתנו לו כשהיה קטן.
אני מביט בשתי הבנות בשורה הראשונה. הן חמודות אבל אני לא זוכר שראיתי אותן אי פעם. אחת בפה רפוי ופתוח מחייכת חיוך חולמני אל החלון והשנייה מביטה פעם לשם פעם הצידה כאילו תוקף אותה זבוב.
הן לא משתתפות בשיחה עם רובי ואני מחליט להתחיל שיחה אתן. מי יודע, אולי נתחבר ונהפוך לשלושת המוסקטרים? הלב שלי חושק בשתיהן, בסגולה הכבדה ובורודה המשוחררת, כאילו הן שתי אבנים שמשלימות אחת את השניה, שאני חייב לענוד על הצוואר.
אני פונה אליהן ומתחיל לספר את הסיפור שאני תמיד מספר. עם הקינוח והזבוב ואחר כך בסוף יש אפילו דינוזאור. הן מקשיבות כמו שכולם פעם הקשיבו ונראה שזה סוחף ומעניין אותן.
אנחנו מגיעים אל הכיכר הגדולה ויורדים. יש שם כל מיני אנשים, רובם גדולים מאתנו. אבל רק רובם. אני כבר נער. אנחנו מתחילים להסתובב, ב12 תהיה פה המולה. אנחנו מנסים למצוא את הדרך שלנו לפני ההתאספות הגדולה כאן אל המסיבת חוף. אני יודע שזה לא יהיה רציני כמו בחו"ל, אבל זה גם משהו כיף. אז אנחנו מסתובבים ככה, חולפים על פני המזרקה הגדולה, חולפים על פני שטחים ריקים ומלאים של אנשים ומדברים בקבוצות, כמו בשירה.
אני מדבר עם כמה ח׳ברה כדי לעשות רושם על הבנות, הן תמיד לידי. ואז אני דוחף את סטיב מהכתף והוא נותן לי פרצוף של מחבל. אני אפילו מצחקק עם רובי וקורץ אל שאר חברי הקבוצה. מה לעשות, הם אוהבים אותי אני מלך. הרעיון הוא רק לא להיות קרוב מדי ואז כשאתה מתקרב הם מרגישים מיוחדים וברי מזל ושמחים מזה. חוץ מסטיב, הוא סתם זומבי. אפילו רובי כבר משתמש בי בתור קלף. 'יורם בא לכאן, יורם בא לפה'.
אני מחייך אליהן כאילו רק הרגע הבחנתי שהן הולכות מאחורי והצעתי להן את החברה שלי, הרי אני כל כך מבוקש. והן קיבלו אותה. התחלתי לספר מעשיות ובדיחות, הצבעתי על מקומות ולרוב חצי מהדברים שאמרתי המצאתי באותו הרגע ככה שהם לא היו מדוייקים. אבל זה לא היה בעל הרס, אז מה אם נדמה להן שהפסל האנונימי בפארק הוא העתק מדוייק של סבא רבה של סטיב?
בהתחלה שמתי לב שאני הכי נמשך אל זואי, הסגולה. הנוכחות שלה פשוט יותר מעניינת אותי. כשפניתי יותר אליה העיניים הענקיות שלה התרחבו בסלידה. בהתחלה תהיתי אם זה משהו שאמרתי, ואז הבנתי שהיא פשוט מאוד מאוד חשדנית לדברים שאני אומר לה. תפסתי אותה אפילו פעם אחת נותנת בי מבט כזה, כאילו היא בדיוק יודעת למה אני מדבר איתה ומה אני רוצה ממנה. לא ויתרתי והמשכתי לומר דברים רק עם יותר כישרון לדייק אל המציאות. אמרתי לה שאת הבניין הזה בנו בנאים שהקשיבו להוראות של אדריכל. כשהבטתי שוב פעם רגע קצר לאחר מכן בפנים שלה הרגשתי יד עולה מן האדמה אל תוך גופי כדי להגיע אל הלב שלי ולמחוץ אותו.
אני לא שקרן מובחר, אבל בדרך כלל כשאני אומר דברים ואפילו משקר אנשים מאמינים לי. אפילו כשאני אומר דברים הזויים ביותר, כל עוד יש סיכוי שזה נכון. ועכשיו אמרתי את הדבר הכי הגיוני, סביר, לא שיקרי וללא עוררין שאפשר לחשוב עליו והיא לא האמינה? מה יש לא להאמין? השתנקתי והרגשתי את אברי גופי מתכווצים. איזה מן בן אדם זה? הבטתי עליה בחזרה בסלידה. בטוח שאני לא יכול להיות קרוב אליה. חייכתי חיוך זוויתי אל הורודה, קלי. היא חייכה למשך כל השיחה שלנו ולא הטילה אפילו לא פעם אחת ספק בדברים. היא נראית כל כך נחמדה והחיוך שלה אמין. אני פונה אליה ומוצא את עצמי נסחף המעשיות עד בחזרה לאוטובוס. כמובן שלא התכוונתי לנשק אותה אם כי ברור שב12 בלילה המחשבה הזו עברה במוחי. מחינו כפיים וצפינו עם כולם בזיקוקים והרגשתי התרגשות גם בגלל שעמדה לידי וחשבתי שחלקה אתי את הרגע הזה.
כשהגענו בחזרה אל האוטובוס התיישבתי ליד קלי. זואי ישבה על הספסל השני לבד ככה שאם רק אביט אראה את הפרצוף שלה לידנו במקום בצד של החלון מביע את דעתו. אבל זה בסדר יכולתי להתעלם מזה. חייכתי והמשכתי לדבר, המבט המתפלא של קלי לא זע אפילו לא קצת. בסוף עשיתי בדיחה על זה שאני בניתי את כל המגדלים בעיר הזו. היא הנהנה בהבנה. זיעה החלה יורדת במורד עורפי. חייכתי כמתלוצץ והוספתי שגם את כל המכוניות בניתי. הפרצוף שלה לא זע. עברתי להסכל על זואי לידינו. היא הביטה בי עם העיניים הענקיות שלה ולא אמרה דבר. התחלתי להרגיש כאילו כל גופי מגרד. הבטתי חזרה אל קלי והיא חייכה אלי את החיוך הקטן והחמוד הזה שהיא עשתה לי כל היום. הרגשתי בחילה ורציתי לברוח או לפחות לצרוח. כשהגענו חזרה אל היעד שלנו ירדתי מהאוטובוס מהר מתחיל לזחול ולהתנדנד לכיוון הבית, לא רוצה להיות בין שני הפרצופים שלהן בחיים, בחיים יותר.
'ביי יורם' חשבתי ששמעתי שתי קריאות חלושות מאחור. הגברתי את קצב ההליכה שלי ונשבעתי בלי שום סיבה הגיונית או מובנת שלעולם לא אחזור לנסוע באוטובוסים. לא, לא בחיים.