צדקתי

בואי נדבר עלייך.
על זה שכבר שנה את בחיים שלי. שנה שבה נכנסת לי אל הראש ואל הלב, ושנכנסים ללב גם זורמים בדם.
שנה ואת עדיין אצלי בנפש, קשר שנבנה והתחזק ועדיין לא הכי יציב מבחינתי, עדיין יש מקום לכמה חיזוקים. סתם כי אני קנאית ופחדנית, שיגיע היום שבו תשתחררי ואז את תעלמי לי, תלכי לי.
וזה כבר כמה חודשים שאני פעם בכמה זמן מגישה לך את הלב שלי על מגש, חושפת קצת ממה שקורה אצלי בפנים, בים הרגשות והמחשבות שלי, גם בדברים הקטנים ובעיקר כשאני נסחפת לתוכו, אפילו קצת שוקעת, לפרוק לך מרגיש כמו לחזור לקחת שלוק אוויר

ואת? בודדות הפעמים שהצלחתי לעבור את החומות האדירות שלך, שנתת לי מעבר ופתחת בפני את המחסומים שלך
צריך לתפוס אותך חזק, ללכת לאט מסביב, לתת לך את הזמן והבטחון
כי את באמת מצולקת, את קשה עם עצמך ולא נותנת לאנשים להכנס כדי לא להכוות שוב,
את כל כך פשוטה, ועם זאת כל כך קשה ומורכבת

וזה מה שכל כך מושך אותי
המורכבות, החידה הזאת שאת, הרצון הזה לרפא קצת את הפצע הזה שלך
וגם הפשטות הזאת, השמחה, הצחוק והחום
אז את אולי רחוקה מלהיות מושלמת
אבל בשבילי? את עולם ומלואו שאני רוצה להכנס אליו. את כל הקשיים אני מוכנה לספוג ואת כל המורכבות הזאת להכיל כדי לפצח את החידה.