פרנאמיז

שבועות שאני מנסה להבין… להבין איך פועל הראש שלך.
שבועות?
אולי חודשים. או שבעצם,
שנים.

כבר מעל שנתיים שאנחנו מעין פראנמיז שכאלו. חברות- אויבות.
כל כך דומות, את ואני.
אוהבות את אותם הבנים, מציירות, טובות בלימודים, אתלטיות…
אפילו אותה מידת חזיה יש לנו.
חבל לי, את אולי לא יודעת…
חבל לי שאנחנו לא מנצלות זאת נכון.
כי במקום להיות בסטיז,
אנחנו בתחרות מתמדת, את ואני.
לעולם לא אשכח לך את איך שהתפרצת עלי כשהיינו בכיתה ז'. שהאשמת אותי בפרידה שלך ושלו, כי ייעצתי לך לעשות זאת בהקדם. כיצד הייתי אמורה להגיב אם לא כך, אחרי שסיפרת לי עד כמה את מרגישה כבולה בקשר הזה שלכם?
כל חודש היית רבה איתי. כעסתי עליך, כי עשית דבר שביקשתי בפירוש שלא תעשי. חשבת שיהיה מצחיק לצלם אותי ואת שאר הבנות בשיעור ספורט, מזיעות כמו ג'מוסים. מה עבר לך בראש?
הבנות היו מנסות לפייס בנינו, להשכין שלום, להגיע לעמק השווה, ליצור סנסציה. אבל את ואני ידענו ששום דבר מזה לא יועיל. כמו 2 זאבות אלפא, את המחלוקות היינו פותרות בעצמנו.
ולא בדרכי שלום לרוב.
אני לא אשכח שום מריבה שלנו.
אבל אני גם לא אשכח איך חרטנו את שמותינו על הקיר במסדרון שעל יד הכיתה, בתקופות הטובות שלנו.
פרנאמיז.
כל כך הרבה פתקים רשמתי בעקבותיך. כשכעסתי, קיללתי בלי סוף. כשהתפייסנו שיבחתי אותך ואת החברות בנינו.
שמרתי את כולם, כי הבנתי שלא רק את הטוב צריך לזכור,
אלא גם את הרע.
שאסור לתת לשיחת נפש וחיבוק בין חברות להשכיח את המילים שאמרת, הדברים שחשבת, איך שפגעת בי, איך שבכיתי.
וצדקתי.
אני מניחה שלעולם לא תשכחי לי אותו.
את האקס המיתולוגי הנושן שלך, זה שאמרתי לך להיפרד ממנו.
תוך כדי כתיבה אני מבינה אותך. מבינה את כל הקנאה, המבטים, הנסיונות לעשות לי מצפון…
את בוודאי חושבת שתכננתי הכל מראש.
מיותר לציין שזו שגיאה חמורה, נכון?
לא תכננתי. לא תכננתי, ששנה וחצי אחרי אני אתאהב בו.
תאמיני לי שלא. הוא בכלל לא היה הטיפוס שלי אז.
זה פשוט קרה. שמרתי על זה בסוד מפניך, וכשגילית את זה, גם אז לא גילית הכל.
כי היינו כבר ביחד בסתר כשרק גילית שאני מאוהבת בו.
והדבר הנורא מכל,
הוא שהתחרות בנינו הלהיטה אותך לחזור לזרועותיו שוב.
הכעסת אותי. איזה מן חברה מתאהבת בקראש של חברה שלה, זמן כל כך קצר אחרי שנודע לה? ויותר מזה, איך יכולת לדבר איתי בגלוי על נסיונות ההתקרבות שלך אליו? על הרצון שלך לכבוש את ליבו, לעצור אותו באמצע דיבור קולח על נושא שלא באמת מעניין אותך, אלא רק אותו, בנשיקה? איך יכולת?
אבל ידעתי שאני צריכה לרחם עליך, ורוב הזמן באמת ריחמתי. לא ידעת שזה חסר סיכוי. היית כזו חסרת אונים לנוכח התגובות הידידותיות שלו לדברים שאמרת ועשית, כי קיווית להרבה יותר מצידו. ציפית שירצה אותך. אחרי הכל, את בחורה יפה, שווה, אתלטית, נהגתם לדבר כל כך הרבה, ואם הוא אהב אותך בעבר, למה שלא יתאהב בך שוב?
בין היתר, בגללי.
כי אמרתי לו שאני אוהבת אותו בסך הכל לפני שהיה לך האומץ. אולי 3 שבועות אחרי, החלטת לדבר איתו על זה. רצית לוודא קודם מה הוא מרגיש כלפיי, כדי לבדוק את השטח, ורק אז להתוודות.
הוא עצר אותך עוד בבדיקת השטח.
הוא גילה לך הכל.
אם נדמה לרגע את המציאות לפרח קטן, ששורשיו הארוכים חבויים ממש תחת האדמה, אולי 5 ס"מ תחתינו, והם השקרים שאנו מסתירים,
הוא עקר את הפרח מהאדמה, ובבת אחת כל השורשים נחשפו.
הוא סיפר לך שאנחנו ביחד ומאז את אכולת קנאה, ממעיטה בערכך, רואה רק את הדשא שלי. מאז, את לא מפסיקה להרהר ביקום מקביל, בו את חיה במקומי, ואני כנראה במקומך. מה היה קורה אילו היית אוזרת אומץ ומתוודה בפניו לפני. אם רק היה שלך.
מאז את רק רוצה אותו יותר ויותר,
וזה כואב לך, חברה שלי.
אני כל כך רוצה בטובתך. עם כל הרע שהיה לנו, עם כל הצביעות, אני לא יכולה לסבול את המחשבה שבגללי את סובלת מאהבה נכזבת.
מידי לילה אני מתארת לעצמי כיצד זה להיות במקומך.
לעיתים אני בוכה.

ואני כבר לא יודעת מה לחשוב. את אמיתית או צבועה? אסטרטגית או כנועה?
למה את ממשיכה לספר לי עד כמה את אוהבת אותו?
כי יהיה נוראי מצידי לעצור בעדך ואת מנצלת זאת כחולשה?
את מנסה לעשות לי מצפון?
את רוצה שאפרד ממנו בשבילך? כי אם כן, את פשוט לא מבינה שאדם לא יכול לעשות זאת לעצמו.
הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, ולמרות שאמרתי לך זאת, את כנראה מתקשה להאמין..
את בוודאי חושבת שאני לא מבינה מהי אהבה. שאני משחקת בו כי אני עדיין ילדה מטומטמת, ושההוכחה לכך היא שיצאתי עם יותר בנים רק בתקופה בה את מכירה אותי, מכל החברות שלנו יחד.
את חושבת שזה לא הוגן שזה כל כך קל לי ואני הולכת דווקא אליו.
אני לא מסכימה אבל שותקת, כי אני כל כך מבינה אותך..

אולי את באמת כנועה. אולי את עושה הכל מתמימות והחשדנות שלי מופרזת.
אני כבר לא יודעת.

כי שתינו צבועות.
ואם לא היינו בתחרות המתמדת הזאת, הכל היה שונה לחלוטין. אני לא יודעת אם לטובה או לרעה.
אני רק רוצה להתנצל, מכל ליבי, ולהגיד לך שאם את קוראת את זה עכשיו, חשוב לי שתביני שאני חושבת עליך כל הזמן. שאני חושבת על להיות במקומך, שאכפת לי. שאני מנסה, באמת, למצוא פיתרון. נמאסה עלי הטלנובלה הזאת, שתמיד כשבעיה נפתרת, צצה חדשה. אני לא רוצה לריב איתך יותר. לא על זה.
אני מקווה שאת חושבת גם עלי, ולא רק על החצי המלא של הכוס שלי, כי גם לי קשה. את יודעת, ומעדיפה להתעלם.
תודה לך על ההקשבה, חברה אויבת.