פריירית.

בס"ד

הילדה הזו, היא די מוזרה, אבל האמת, אני מחבב אותה. בסוד.
אני אוהב את זה שהיא תמיד מדברת בשקט, לא כמו שאר המופרעים בקבוצה. תמיד זוכרת לברך לפני ואחרי האוכל. תמיד כותבת 'בס"ד' בראש כל מה שהיא עומדת לכתוב. למרות שלא צריך, בדקתי.
תמיד לובשת חצאיות עד הברך וחולצות עם שרוול. מתלבשת יפה בשבת.
בלילה, כשכולם לובשים גופיות ומכנסונים, היא לובשת כותונת ארוכה, עד כפות הרגליים. עם שרוולים. כותונת כחולה עם כבשה חמודה רקומה על החזה.
אני חושב שמכל החניכים בפנימיה הזאת, שמתיימרת להיות דתית היא היחידה שדתית גם בבית.
היא אף פעם לא שוכחת לברך אותי ב"שלום" ו"מה שלומך?"
היא תמיד נותנת לאחרים לדבר לה בפלאפון. יש לה שיחות חופשיות אז היא מרשה. היא מרשה לכולם לשחק לה במשחקים המגניבים שהיא מורידה. גם לילדים הקטנים. ואני מכבד את זה, למרות שאני תמיד קורא לה "פריירית". היא מחייכת אלי את החיוך העדין הזה שלה ושואלת אותי עם מי אני רוצה לדבר. והיא נותנת לי לדבר. ואני מתקשר ומדבר, שעות, עם אמא ואבא והחברים מתל-אביב שהשארתי שם. והיא לא רודפת אחרי שאסיים. נותנת לי את הזמן. והיא לא כועסת כשאני מחזיר לה את המכשיר בלי לומר תודה. רק מחייכת את החיוך הזה, שאומר לי שהיא מבינה את כל מה שהולך אצלי בפנים, והיא יודעת שאני מודה לה גם בלי לומר תודה.
היא מוכנה להלוות כסף, ותמיד סומכת שיחזירו לה בזמן.
היא מחייכת הרבה, היא לא אומרת "מצווה גדולה להיות בשמחה" כמו הבנות שרות, היא פשוט שם.
היא עדינה כזאת, לעולם לא תרים את קולה ויש לה הרבה סבלנות. תמיד זוכרת להגיד "תודה" ו"בבקשה". ותגרום לך להרגיש מכובד.
יש לה גם לב טוב, היא עוזרת לאחרים. לא כמו השאר, שבטיול השנתי תפסתי את הג'ריקן מים והודעתי (בצחוק) שמשום שאני הכי חזק אני אסחב אותו לכל אורך המסלול. כולם צחקו איתי, אבל מתי שהיו צריכים להחליף אותי הם התחמקו, אמרו שאני התנדבתי, ושלא אזרוק את המשא הזה על אחרים. אז שמרתי על כבודי. לא התחננתי אליהם. גם לא הלשנתי למדריכים. סחבתי לבד. לקראת אמצע המסלול, כמעט התעלפתי מהכובד. בדרך כלל אני ראשון בטיולים. אבל היום, הגעתי לסוף. היא תמיד הולכת בסוף, הולכת בקצב שלה, מזמזמת שיר. נראה לי היא היחידה שבאמת נהנית מהדרך. אמרתי למדריכים שאני מאסף, שומר על הקטנים שבסוף, והם שיבחו אותי על האחריות שלי, גם סוחב את הג'ריקן כל המסלול וגם שומר על הסוף. ורק רציתי שיורידו ממני כבר את הג'ריקן.
היא נגשה אלי, בשקט, בלי רעש, עוד שנייה התעלפתי, ולקחה ממני את הג'ריקן עד סוף המסלול.
והיא כבר סחבה את התיק עזרה ראשונה.
מאז, בחיים לא קראתי לה "פריירית"
היא תמיד סמכה על אחרים, ולכן כשגנבו לה את הפלאפון, היא לא גילתה מיד. רק כשהוריה והמנהלים קראו לה לשיחת ברור על חשבון ארוך של גלישה באינטרנט דרך הפלאפון, על גלישה באתרים ש- טוב, אצלנו בפנימיה יש אינטרנט רימון ברמה הכי גבוהה. זה חוסם כל דבר. בסוף גילו שזה היה אורן, המופרע הזה ממשפחתון ב' שגלש באתרים פורנוגרפיים. אבל כולם החלו להציק לה בגלל זה,
אפשר לחשוב איזה סיפור גדול זה. הרי גם את הפלאפון של המדריכים שלו הוא גנב, אז מה?
מאז היא לא נותנת לאף-אחד שיחות. גם לא לשחק. רק לי, לפעמים. מרשה בסוד.
היא לא מחייכת. תמיד מציקים לה.
מעכשיו המגרה הקטנה שאפשר לנעול, זאת לדברים אישיים, יומן סודי, תכשיטים, כסף, עד היום לא השתמשה בה. היום היא תמיד נעולה.
הרבה זמן לא שוכחים לה את זה. זה כבר מזמן יצא מפרופורציה.
פעם מצאתי אותה באחת הפינות, בוכה ואומרת תהילים. היא ראתה אותי. אמרתי לה שיהיה בסדר, וכולם ישכחו עוד מעט. היא אמרה לי תודה והלכה משם.
יום אחד היא הלכה לחוג, קבוצה של ילדים ישבה בדרך, והם החלו לשיר לה שיר מצחיק ומעליב, שחיברו במיוחד בשבילה. כעסתי. לא יכולתי יותר. אמרתי, "די, לא נימאס לכם? זה חופר, תשכחו מזה כבר"
מאז הפסיקו להציק לה בגלל זה. במקום זה הם שרים
"נתן ונעמה חתן וכלה
נותנים נשיקה
אבל שומרים נגיעה"
להודות באמת, זה לא נעים. התרחקתי ממנה.
בסוף שנה, במסיבת סיום, היא באה אלי, אמרה לי תודה, תודה שהייתי שם בשבילה ברגעים הקשים, שבזכותי היא לא נשברה, שאני אדם טוב ושייצא ממני איש גדול בעתיד, בעזרת ה'. שאני חבר אמיתי. ושהיא עוזבת.
היא הניחה בידי חבילה גדולה עטופה יפה, מתנת פרידה.
אבל אני לא עניתי לה, לא פתחתי את המתנה, רק עמדתי שם, עצוב באמת הפעם, כשניסיתי לעכל שהרגע איבדתי את חברה שלי,
החברה האמיתית היחידה בכל המקום הזה.