פנימיית דגנייה – הקדמה + פרק 6

אחרי שעזבתי את הבית בעקבות מריבות עם אמא והחבר שלה, עברתי לפנימיית דגנייה ליד הכנרת – שם פגשתי באופק ולילך, ואחרי זה נחטפתי בידי חבר של אמא שלי – לאחר שהוא סיפר לי סוד נורא שקשור למותו הטראגי של אבי – הוא הרדים אותי וסיפר אחרת לרופאים.

***

"בן מתוק שלי," הוא אמר.
"מי אתה?" שאלתי. "אני אבא שלך" אמר ונישק אותי במצח – האם הייתי יודע שזה רמאי שמתעלל בי, יוצא עם אמא שלי וזה שהרג את אמא שלי – הייתי מנגב את המצח ונותן לו אגרוף, אבל מכייון שלא ידעתי – כי לא זכרתי…. "אבא" נתתי לו חיבוק. "מה אני עושה בבית חולים?" שאלתי מבוהל, "התעלפת!" הוא ענה.
"שון?!" נכנס אופק ואחריה לילך -"מה אתה עושה פה?" היא שאלה וחיבקה אותו.
"מי אתם?!" שאלתי.

***לפני שש שעות ~ פנימיית דגניה,

"תלמידים יקרים!" אמרה גילה, "מחר, לקראת הצהריים – נעשה חגיגות לקראת הכניסה לפנימיית דגניה לשכבת ז'!".
"גילה יהיה קבב?חומוס?טחינה ופלאפל – אוו צ'יפס עם קטשופ זה טעים בצד – עם מלפפון חמוץ, כרוב אדון, פיתה- על האש, שישליקים – ועוד משהו שהישראלים המציאו ליום העצמאות.."
"כל מה שאמרת זה כשר?"
"נראה לי,.."
"אז כן!" אמרה גילה וכולם הריעו.
— "ערן אני באה לחדר אני מצפה למצוא את כולם ישנים!" אמרה גילה לערן.
"אופק!" אמרה אלה וטלטלה אותו.
"מה?"
"גילה הולכת לבדוק אם כולם יושנים ושון עזב – והיא לא יודעת על זה!!"
"צודקת" אמר אופק.
אופק צעק:"אייהההה!!"
גילה הסתובבה – "אופק, מה קרה נפצעת?"
"כן," אמרה לילך.
"איך"
"הפלתי אותו!" אמרה לילך בראש מורם.
"את לא מתביישת?"
"למה לי, אם היית בתקופה שלנו בגיל שלנו היית מבינה…"
"טוב, תקחי אותו למזכירות".
"לילך, תביאי קטשופ!" אופק צעק לה.
"מאיפה?"
"מהתחת שלי!! מהחדר אוכל!!! מהר!!".
לילך דפקה ספרינט ורצה לחדר האוכל – והביאה בקבוק ושקית.
"תשפכי עליי…" אמר אופק.
"בשמחה,.."
"אחחח פתחתי ת'ראש אייה!!!" צרח אופק צרחה איומה.
"מה קרה – " הסתובבה גילה.
"נפתח לו הראש" אמרה לילך.
אופק שהיה מודע לכנראה שגילה יכולה להבין שזה קטשופ ניסה כל הזמן לא לבכות כשגילה מתקרבת לראש כדי שהיא תחשוב שהאזור הזה כואב לו.
"ניקח אותו לבית החולים!!" אמרה גילה מבלי להתייעץ –
והתקדמה קדימה.
לילך ש"עזרה" לאופק ללכת דיברה איתו
"אני מקדימה"
"מה פתאום"
"טוב נפגש במכונית" אמרה והזיזה את הראש שלו הצידה.
"ואללה" אמר אופק, "אני שמח ששון לא פה, לילך ! חכי לי!".