עובדה (וראציה 1)

גילי התחיל ללמוד ספרות אנגלית לפניי חודש וחצי. בזמן הזה הספיק להכיר את דנה. לפניי שבוע וחצי הם החליטו להיפגש כדי ללמוד ביחד. שם דבר לא קרה שם, הוא גם לא ציפה שיקרה. ובכול זאת, מיד אחרי שנפרדו והיא נכנסה למונית, הוא חשב על כך, שאם יצטרך להתחתן עם מישהי, וכנראה שיצטרך בסופו של דבר. הוא היה הכי מעדיף שזה יקרה איתה. היא פשוט נראתה לו כמו בחורה לעניין. מישהי ששווה, ואולי אף ראוי, להתחתן איתה. היא הייתה מקסימה ללא ספק, והוא בוודאות ידע שירגיש נהדר ולחלוטין לא יסבול, אם יצטרך להתעורר כול יום אל החיוך הקטן והנעים שלה.

הוא חשב על כך, ביום יומיים לאחר מכן. לא בצורה אובססיבית, אבל די הרבה. ובכול הזמן הזה כלל חשב לשתף אותי במחשבותיו.

בשבוע האחרון. ובכלל בתקופה האחרונה. גילי התחיל להרגיש נהדר. אולי המשיך, נכון יותר לומר. כי אף פעם לא הרגיש ממש רע . ובכול זאת, בזמן האחרון הוא היה באיזה היי מיוחד. הלימודים עשו לו טוב. וגם הדירה החדשה. אבל זה היה גם משהו מעבר, משהו לא ברור. אתמול נפגשנו אחריי שבועיים שלא דיברנו בכלל. אני הייתי עסוק מאוד בעבודה ובעוד כול מיני סידורים. אז ככה יצא שלא נפגשנו שבועיים. שזה מאוד חריג אצלנו. רוב הזמן אנחנו מדברים כמעט כול יום, ולפעמים אפילו כול יום.
אז החלטנו להיפגש אתמול. וויתרנו הפעם על ללכת למקום הקבוע שלנו וישבנו באיזה בר יוקרתי, שרותי המליצה עליו מאוד. וגם השכן החדש של גילי שיוצא כול הזמן ומבין בדברים.
"מה קורה גבר?" שאלתי אותו וביקשתי מהברמן הבלונדיני חצי ליטר פלזנר. גילי הזמין ניגנס "אתה נראה לי לא כרגיל". "לא יודע" הוא ענה לי, חייך, והושיט את ידיו לאוויר. מניד את ראשו בתנועת שאלה. הוא תמיד ככה, קצת דרמטי. "אני מרגיש פשוט מצוין".
"נהדר" עניתי. הפלזנר בדיוק הגיע. לקחתי לגימה ענקית. "מה יש פה לא לדעת?" לקחתי עוד אחת. הניגנס בדיוק הגיע. ובאמת שבחיים שלי לא ראיתי אותו שותה כזו כמות בלגימה אחת. הוא דווקא לא מהאלה המשתכרים.

"גם אצלי לא רע" המשכתי. "בעבודה הולך יפה. רותי מתכננת אולי שניסע באביב לאיזה חודש לתילאנד או משהו" "אני ממש שמח בשבילך" הוא קטע אותי. "אבל לא על זה אני מדבר. אני מדבר על אושר הרבה יותר מופשט. חסר מקור" "תסביר" דרשתי ושתיתי עוד. לפעמים, כשאני במצב רוח טוב, אז זה נורא נחמד להקשיב לגילי מתפלסף ככה. ואני גם ממש שונא כשאני לא מבין.

"לא יודע… זה מורכב" הוא התחיל לומר כמו שהוא תמיד עושה כשהוא מדבר על דברים כאלה. "אני מרגיש כאילו אני קבור תחת כול הסלעים בעולם, ובאותו זמן כאילו אני מרחף מעל העולם כולו. רואה את היקום, כולו קטן ומסכן. אני מרגיש כאילו אני עטוף באור אדיר שמכסה כול חלק בגופי . אני מרגיש כאילו החזה שלי עומד לקרוס אל תוך עצמו בכול רגע ולהיקרע לחתיכות. וזה פשוט כול כך נפלא. אתה מבין אותי?" הוא הסתכל עליי. אני סיימתי את הסלזנר והנהנתי. אבל גילי לא ממש השתכנע מהנהון שלי. ואני האמת, די הבנתי אותו, כי באמת תפסתי רק בערך את מה שאמר.
"אה… עזוב" הוא שתה ושתק. שנינו שתקנו דקה ארוכה. אני הדלקתי סיגריה. "תגיד" פתאום שאלתי. "אתה מרגיש שיש לך פרפרים בבטן?" "אממ…" הוא חשב. "לא יודע, אולי" הוא ענה לבסוף. "ואתה מרגיש שאתה בלתי מנוצח? שאתה יכול לעשות הכול?" שוב הוא חשב. "יכול להיות" הנהן בחשש.

"זהו!" קראתי בשמחה. כול כך התרגשתי מכך שהצלחתי להבין אותו בסופו של דבר. "אתה פשוט מאוהב. זה כול כך ברור. גם אביב עכשיו. זה בדיוק הזמן להתאהב"
"אממ…" שוב גילי חשב. אני כבר די התחלתי לשנוא את החשיבה הזו שלו. "אני ממש לא בטוח לגביי זה" הוא אמר בקול חלש. ראיתי שקצת קשה לו לעקל את דברי. "אני אומר לך. אתה מאוהב! סמוך עליי. אני מבין בדברים האלה" אני הייתי בטוח לגמרי ושום דבר לא היה מזיז אותי. "כן? אתה בטוח?" הוא שאל חושש. "בטח שאני בטוח! וואו איך אני מקנא בך. הייתי מת לחזור להרגיש ככה" נשענתי אחורה עם הכיסא ולקחתי עוד שכטא של ניצחון.
"אתה יודע מה. אני חושב שאתה צודק" הוא אמר וחייך חיוך קטן. שמחתי בשבילו שסוף סוף קלט. שנינו נרגענו. שמחנו על כך שפתרנו את התעלומה. אני הזמנתי חשבון.

"נו… אז מי זו?" אמרתי לבסוף. "מי?" שאל גילי מופתע. "נו אתה יודע, זו שאתה מאוהב בה" "אין לי מושג" הוא אמר ופרצופו התמלה דאגה שוב. גם אני קצת דאגתי. "תנסה לחשוב. אין אף אחת שיכולת להתאהב בה בזמן האחרון?" "יש איזו מישהי" הוא אמר. "דנה. למדתי איתה קצת. היא אחד האנשים הנחמדים שיצא לי לפגוש" "תתאר לי אותה קצת" דרשתי. רק כדי להיות בטוח. "היא עדינה. רכה. מדברת בקול צלול כזה. ממש נעים. שחודר לך מתחת לעור. מכיר את ההרגשה?" הנהנתי. "היא חכמה. מצחיקה. יפיפייה. זהו נראה לי". שקלתי את הדברים. "בסדר. אני חושב, זה לא מאוד מתלהב. אבל אני לא אגיד לך איך להיות מאוהב. זה בסדר". שוב הוא חייך. מרוצה. גם אני חייכתי. כבר נבהלתי שכול ההבנה שלי הייתה לחינם.
"טוב. אז אתה מבין מה הצעד הבא שלך נכון?" שאלתי כשהיינו בדרך למכונית שלי. "לא" הוא הנהן לשלילה. "בתור מאוהב אתה מתכוון?" "כן" עניתי. "אתה צריך להזמין אותה לצאת איתך" "אתה בטוח?" הוא שאל. ידעתי שהוא לא מאוד מתלהב. אבל לא מתוך ביישנות או משהו. גילי הוא בן אדם עם ביטחון עצמי. הוא סתם לא הבין למה זה נחוץ. פשוט הייתי צריך להסביר לו.

"תקשיב. אם אתה מאוהב, אז זה מה שמאוהבים עושים. אין לך עוד אופציה. מה, אתה מעדיף להישאר בבית ולאונן עליה כול היום?". הוא ניער את הראש והתעשת. "נכון. נכון. ברור. אתה צודק. אם אתה אומר. אני אפילו אלך מחר" "אז קבענו. מחר. אני יסיע אותך" אמרתי "אתה יודע איפה היא גרה?" "נדמה לי שכן" הוא ענה. "נהדר. אז מחר בחמש"
אז זה מה שקרה אתמול. היום חיכיתי לו מחוץ לדירה. הוא הגיע ונסענו.

עכשיו הוא עולה במדרגות, בדרך אל הדירה שלה במאונות. חושב על כך שהוא ממש לא בטוח במה שהוא עושה. הוא לא ממש יודע למה הוא עושה את זה. הוא יודע שדי ייהנה לראות עם דנה סרט או לשבת איתה במסעדה. היא בחורה ממש מעניינת. אבל יש בזה עדיין משהו שמרגיש לו קצת לא נוח. קצת ריק מתוכן.
אבל הוא סומך עליי שאני מבין, ושזה מה שהוא צריך לעשות אם הוא מאוהב. והוא ממש רוצה להמשיך להיות מאוהב, כי ביום הזה שעבר, הוא הפסיק לחפש את האושר בכל מיני פינות ובקצוות של הנפש, לתהות אולי זה איזה משהו פנימי, הוא הבין שזה בגלל שהוא מאוהב, והיה לו הרבה יותר קל. להיות מאוהב זה הרבה יותר יציב וברור מאשר לא להיות. עכשיו יש שם לכל הרגשות. יש מסגרת. הוא מפחד שהן שוב לא יהיו. שהוא שוב יצטרך לחפש בעצמו איזה מקור לדברים. ולכן, למרות שהוא לא ממש בטוח מה דעתו על דנה, הוא ממשיך לעלות במדרגות ודופק על דלתה.
אני בינתיים יושב במכונית ומחכה לו. אני מאושר. אין לי מושג על מה הוא חושב. אני רק מרוצה מעצמי ומכול הסיטואציה. אני תמיד אמרתי שלגילי צריכה להיות חברה. או חבר. למרות שעדיף חברה. זה תמיד מה שאמרתי.

זה פשוט כזה מזל שאני מבין בדברים האלה.