סודות שהתגלו לעולם…

מכירים את האנשים האלו שאתה בוטח בהם, מספר להם הכול? כי אם כן, אתם דומים לי…
קוראים לי הארי ואני בן 11. לפני כשנה וחצי פגשתי נער ממושקף בעל שיער חום מטולטל ועיניים חומות. כל יום הייתי רואה אותו יושב בהפסקות בודד, בלי שאף אחד יפנה אליו. לבסוף ריחמתי אליו והחלטתי לגשת אליו.
"אני הארי. ואיך קוראים לך?"
"קוראים לי יובל."
מאז אותה שיחה נהפכנו להיות חברים טובים. היינו ביחד כל הזמן, גיליתי לו סודות והוא עזר לי בכל מצב. אבל היו לו תכונות שפחות אהבתי…
הוא היה נואש לאהבה! הוא שיגע אותי הוא פנה ימינה ושמאלה בחיפוש אחר כל בחורה שתעבור בסביבה. ניסיתי להסביר לו שזה לא חשוב אבל זה פשוט בלתי אפשרי…
ומה שממש שנאתי בו היה שהוא לא יכל להסתדר לבד! כל פעם שהייתי פונה למישהו אחר הוא היה נעלב ובורח, אך למרות זאת נשארתי יחד איתו בכל מצב.
עברו השנים והחברות שלנו נמשכה והיה לנו טוב. כל יום מחדש הוא היה שואל אותי:
"תגיד, אני חנון? אתה חושב שאני צריך להשתנות? להיות אחד מהמקובלים?"
וכל פעם עניתי לא את אותה התשובה:
" אתה טוב כמו שאתה. אל תנסה להשתנות בשביל אחרים."
כעבור כמה ימים הגעתי לבית הספר וראיתי את יובל אך הפעם מבלה עם "המקובלים".
הכינוי הזה היה כמו מילת גנאי, היא תיערה את כל האנשים האלו שחשים את עצמם כל אלה ששמים טונות של איפור עד שהם נראים כאילו שבנו אותם במפעל לברביות (אך בלי האיפור הם לא נראים יפים כל כך…).
מאז הוא לא אותו בן אדם, הוא מתנהג אחרת…
עברו ימים שבהם הוא בילה איתם וניסה להשתלב ללא הצלחה גדולה כל כך.
ביום למחרת הגעתי לבית הספר למשמע קולות צחוק שמלווים במבטים קרים שלא יכלו לעזוב אותי במנוחה. לפתע עבר אחד מהם, אחד מאלה ששינו את יובל.
"תגיד לאבא החורג שלך שלום." הוא אמר לי וליגלוג נשמע בקולו.
אני לא מאמין! הוא סיפר את זה! את הסוד הכי גדול שלי! ניגשתי אליו בכעס. מה שקרה מאז אני מעדיף להדחיק- את קולות האמבולנסים, את הילדים המבוהלים ואת קול הורי הכועסים. אלה הם סודות שהתגלו לעולם. סודות שאי אפשר להחזיר אותם בחזרה לליבי.