נקמת הזאב

לקח לה הרבה זמן להבין שהיא לבד.
היא שוטטה בין איזורי הקרב שהתפרסו על כמה קילומטרים וחיפשה את משפחתה.
הזאבים היחידים שראתה היו גופות מרקיבות על הדשא החרוך. ריח של עשן ודם עמד באויר. החום היה נוראי והיה אפשר להרגיש גם את הגשם המתקרב, כמו תקווה רחוקה שמתקרבת סוף סוף, אחרי זמן רב של ציפייה.
לייליר הסתכלה סביב. היא היתה היחידה שנותרה בחיים.
מימינה שכב ליאו. חזהו משוסף. זבובים נאספו סביבו. פרוותו, בצבע הקרמל המנומר איבדה מזוהרה. ניצוץ השובבות עזב את עיניו הזהובות.
היא זכרה את היום שנלחם בזמקו. היום בו החליט שגם הוא יכול להיות, כמו אחיו, זכר ביתא. ולא אומגה אומלל. מובן שהפסיד.
אבל גם זמקו, במעמדו הגבוה לא ניצל. היא מצאה את רגלו כמה מטרים משם, את שאר הגוף עוד לא מצאה.
האויבים לא נראו בשום מקום. רק שאריות קטנות. סמלים לנוכחותם. אניצי פרווה מתחת לשיני הזאבים. פיסות עור מתחת לציפורניים. כמה טיפות דם על פרוות הלוחמים וזהו, לא היה עוד דבר שיזכיר את נוכחותם הקטלנית.
ווריאון שכב על פינת הצוק. נראה היה שהוא נלחם עם ארבע אויבים לפחות. מי היה יכול לחשוב שמנהיג הלהקה, האלפא המהולל, יפול כך בקרב. פרוותו. פעם לבנה כשלג, נצבעה באדום של עיניו. היא התגעגעה אליו. הוא אימץ אותה ללהקה והחזיר לחייה משמעות כחלק מהם.
הרי לחיי זאב אין משמעות ללא להקה.
עכשיו. נותר רק דבר אחד לעשות. לנקום.
לייליר חשפה את שיניה ופצחה בריצה.
.
.
.
חודש עבר ולא נשאר ממנה דבר. רק שברי עצמות זועמות וטירוף נקמה