נצנצים

"היי! מה נשמע?" חברתי שאלה אותי באותו יום רגיל בבית הספר.
"אהה," השבתי לה. "סביר מינוס."
על פניה היתה הבעת תהייה. "למה, מה קרה?"
"לא יודעת בדיוק… בכללי, אני דיי בדיכאון."
היא התקרבה אליי ונגעה לי בזרוע, מנסה איכשהו לנחם אותי.
ידעתי שאין לה איך לעזור לי. הדיכאון שלי שכן אצלי כבר כמה שבועות בלי להסביר לי למה, אך היה ברור שהוא לא נובע מהסביבה שלי – הרי חבריי ומשפחתי הם הדברים הכי טובים בחיי. אני ידעתי, הדיכאון שלי הוא בגללי, והחלמתי ממנו תקרה רק ממני.
"יודעת מה? מעכשיו, בכל פעם שתהיי בדיכאון, אני אתן לך נצנצים." היא אמרה בהחלטיות ובלי להתעכב רגע, נטלה את ידי בידה ופיזרה עליה נצנצים כסופים.
הנצנצים היו כל כך יפים וזוהרים על ידי היבשה. הם החיו את ידי, האירו אותה. הרגשתי שהם לא צריכים להיות עליי. אין בינינו חיבור אמיתי. אך בכל זאת, המנצנצים המלאכותיים העלו על פניי חיוך קל. הם הזכירו לי מסיבות עם האנשים האהובים עליי.
הרמתי את עיניי אליה בהערכה. "תודה לך."
כך עברו להם חודשיים בהם בכל יום חברתי נתנה לי נצנצים כסופים. כל בוקר באתי אליה עם אותו מבט חלול וכל יום היא חייכה אליי את חיוכה המדהים ושפכה על ידי את אורם של הנצנצים המופלאים. גם בימים שלא באה לבית הספר היא ווידאה שלקחתי את הנצנצים.
כל כך אהבתי את הנצנצים, אהבתי בהם הכל. אהבתי את צבעם הבוהק והנוגע; אהבתי את השלמות והחיבור שלהם ביחד; אהבתי שהם נדבקים לי לכל מקום בגוף, כמו טיפות של טוב. אבל אני חושבת שמה שהכי אהבתי, היה העובדה שחברתי נתנה לי אותם.
בתום החודשיים קבענו כל החברות ללכת לאותה חברה נאמנה. אני הגעתי בדיוק בזמן, אך חברותיי האחרות איחרו והתבלבלו בדרך (היא גרה קצת רחוק). חברתי התאכזבה, ראיתי זאת עליה. בעיניה שכן עצב, והמראה היה משונה, לא מתאים.
החלטנו ללכת לכיוונן כדי שהן לא יאבדו שוב. צעדיה היו מהירים והיה קשה לעמוד בקצב.
"היי היי, תאטי קצת." אמרתי לה. כשסוף סוף השגתי אותה ראיתי דמעה זולגת על לחיה. עצרנו, היססתי.
"הן תמיד עושות את זה. תמיד לא מתחשבות, תמיד מזלזלות, תמיד לא שמות לב למה שהן עושות לי ונמאס לי כבר. איך אפשר להיות חברה שלהן?" כך אמרה לי. "מזל שלפחות את הגעת."
לא ידעתי מה לומר, אז פשוט המשכנו בדרך. שוב שמעתי אותה בוכה. הפעם לא היססתי ונטלתי את ידה בידי. "דיי, הכל בסדר. אנחנו פה ביחד." אמרתי.
היא הביטה בי במעט הפתעה וקצת אור חדר לעיניה. "תודה לך."
כך שתינו המשכנו ללכת; ביחד, ידה בידי, ידי בידה, ובין שתיהן – נוצרו נצנצים כסופים אמתיים.