יותר קרובות מקרובות

חזי כואב. אני פשוט לא מאמינה שהיא עשתה לי את זה. היינו כל כך קרובות. מה זה קרובות? יותר קרובות מקרובות. חלקנו אחת עם השניה דברים שלא היינו מעזות אפילו לחשוב ליד אנשים אחרים. הצלתי אותה. באמת שכן, זה לא סתם. והיא הייתה מסובכת. רק היום אני מסוגלת להבין עד כמה. אבל למרות שהייתי כל כך צעירה, ולמרות שעוד לא ידעתי הרבה ולמרות כל הבעיות שלה, העמסתי אותה על הכתפיים. ואז, יום אחד, היא פשוט נעלמה.
חזרתי, מתרגשת מכל מה שחוויתי וראיתי, והיא כבר לא ענתה לי. היא פשוט חתכה באכזריות. אני מחייגת את המספר שכמעט מהרגע הראשון כבר זכרתי בעל פה. אני מבקשת לדבר אתה. להמתין רק רגע. אני שומעת את קולה צועק ברקע, כל כך מוכר. ואז התשובה הכל כך אמינה: היא לא בבית. אני מנומסת, אני אומרת תודה ומנתקת, והכאב שלי רק הולך וגובר.
שוב, אני מחייגת. שלום, היא בבית? לחכות רק רגע. שוב צעקה עמומה ברקע ולא, היא שוב לא בבית. תודה רבה, להתראות, אמא של. אני אחכה עוד כמה חודשים, במרווח עולה וגדל ואתקשר שוב. סתם, כי אני כל כך אוהבת לשמוע אותך משקרת בכזה כשרון.
ואני לא מצליחה להבין למה. אבל לאט לאט, אני פשוט שוכחת. אני מתעלמת. אני מחליטה לזכור לטובה את מה שהיה, כי זה באמת היה טוב, ולעבור הלאה.
אבל אז נהרס לי הכל.
עברו שנים, ואני כבר לא כואבת. השתניתי כל כך, טוב לי. אני נזכרת בה לפעמים, בשוויון נפש מוחלט, כשאני ממיינת כרטיסי ברכה ישנים מיומולדת כזה או אחר ונתקלת בכתב ידה הלא קריא. ואז, ביום של מיון דואר, אני נתקלת פתאום בשם שלה, ומעולם לא פתחתי את המכתב. מוזר, הרי לפי החוקים העכשויים, היא זו שמסננת אותי. אני פותחת, וקוראת. ואני קופאת לרגע, וקוראת שוב. זו הייתה הפרידה שלה ממני. שממבט ראשון, נראית כל כך רגישה ועדינה, אבל באמת, היא הכי נוראה שאפשר.
כי איזה מן דבר זה? לומר לי שפגעתי בך בלי אפשרות לתגובה? להבנה? איזה מן דבר זה, להפיל עליי את הצרות, ולהגיד שכמעט גרמתי לך להתאבד ולא להעניק לי אפילו שיחה ראויה אחת בנושא? את כותבת שזה גם לטובתי, שהייתי לך חברה נהדרת ובאהבה, אבל את רק מוכיחה לי כמה לא אכפת לך ממני. לא נתת לי אפשרות לדבר אתך על העניין. הייתי כל כך יקרה ללבך עד שלא יכולת אפילו להיות כנה אתי? פשוט הודעת לי מה קורה, במכתב, אפילו לא פנים מול פנים, והעפת אותי לעזאזל.
וזה מרגיז אותי. כי אולי באמת פגעתי בה, אבל גם היא פגעה בי. ואני לא טיפוס שמושפע ממה שאנשים אחרים חושבים עליי. אבל על המכתב שלה, תחת הכותרת האכזרית "שלום.", אני רק חושבת וחושבת. ואני רותחת. יש בי פתאום זעם נורא, שנראה לי שפשוט הדחקתי, כי לא הגיוני לי שזה היה רק אותו מכתב מתגרה וארור שכל כך הכעיס אותי.
והעניין הוא, שאני עדיין מרגישה צורך למצוא אותה ולדרוש ממנה את השיחה שמגיעה לי כבר כל כך הרבה זמן.
אני מצטללת שוב, ומחייכת, בכח, בלי סיבה. כי לצערי, אני צריכה סגירת מעגל כלשהי, אבל אני ממש לא מוכנה לתת לה להרוס לי את מצב הרוח. כי טוב לי. טוב לי איפה שאני. והשמחה שאני כופה על עצמי מוצאת חומר בעירה. אני שמחה על שאני כבר לא זקוקה לנערה המתוסבכת והקשה הזו. שאני כבר לא צריכה להשען עליה.
כי על משענת קנה רצוץ שכזו, אף אחד לא צריך לסמוך.