מפלצת ששמה אזולה

אזולה הייתה מפלצת. כולם יודעים את זה. ילדים קטנים רואים בטלוויזיה נערה עם מבט מטורף בעיניים, מכוונת ברקים אל נערה חפה מפשע ומנסה להרוג את אחיה היחיד. העונה האחרונה נגמרת, והם מחייכים. כי האיש הטוב ניצח בסוף, ועכשיו העולם טוב יותר. ובפינה חשוכה של החיים, מפלצת קטנה בשלשלאות ברזל בוכה בחוסר שליטה. 
היא זכרה את ימי ילדותה, את התקופה שבה הייתה מציקה לאחיה, סתם כדי להעביר את הזמן. היא זכרה את שתי חברותיה הטובות ביותר, שמהן יש לה רק זכרונות טובים. ״בוגדות מטונפות.״ היא סיננה לעצמה. רק כדי להזכיר שזה מה שהן. היא צפתה מבעד לסורגים באומה שהייתה קרובה כל כך להיות שלה, והלכה אל אחיה הקטן. ״בגלל זה אסור לשקר…״ היא לחשה בצער. אזולה תמיד שיקרה. זו הייתה דרך חיים בשבילה. היא שיקרה שקרים קטנים שהוכיחו לאבא שלה שהיא מושלמת, ושיש לה מזל. היא שיקרה שקרים קטנים כדי להגיע להישגים שאיש לא ראה לפניה. היא שיקרה כשהעמידה פנים שהיא לא אוהבת את אחיה הקטן. 
היא תהתה אם מישהו זוכר, שפעם, זוקו היה מפלצתי בדיוק כמוה. אבל הוא לא הצליח להסתיר את כאבו. הוא משך רחמים וחברים ואפילו לא הבחין בכך, כי היה שקוע בצרותיו. והוא השתנה. הוא נעשה אחד מהטובים. ואזולה לא יכלה שלא לתהות: ״האם יכולתי להיות כמוהו? להשתנות?״ אבל היא ידעה שלא. כדי להשתנות צריך לוותר על גאווה, וכבוד. ואלה היו כל מה שנשאר לה. ועם זאת, היא המשיכה לבכות. היא ידעה שהיא מפלצת, אבל תהתה כמה מבין כל האנשים האלה שראה את תבוסתה הבין למה היא בוכה. הבין שהפעם היא לא משקרת. סילונים של אש בקעו מפיה כהד לצרחות. לסבל מוחלט. אבל איש לא בא לעזרת המפלצת. היא נזכרה בדבר אחד אחרון, פרט חשוב ברצף של חייה. היא מעולם לא הודתה שהיא אוהבת אותו. את הנער משבט המים, שהתייסר בגלל אובדן חברתו, באשמתה, וכוון אליה את הבומרנג המטומטם כאילו ידע להשתמש בו. היא חשבה על דברים לא חשובים, הסתכלה על קווצת השיער הגזורה שלה ותהתה למה לא השאירה את שיער. בחיים, כי אם את גם מפלצת וגם מכוערת, מה נשאר לך? 
דלת התא נפתחה. צללית מוכרת נכנסה לחדר. צמה ארוכה. ״טאי לי.״ אמרה אזולה. ״ליצנית מטופשת.״ אמרה המפלצת. טאי לי חייכה את חיוכה התמים והבוטח, ואזולה נזכרה ביום שבוא כמעט העלתה את החיוך הזה באש. ״באתי לומר לך שלום.״ אמרה טאי לי. ולהביא לך אוכל. שמעתי שהאוכל פה נוראי.״ אזולה הביטה עוד פעם אחת בחיוך הזה, ופרצה בבכי. טאי לי ליטפה את ראשה, ואזולה, כמו ילדה קטנה, שפכה את הכל. מספרת את האמת כולה בפעם הראשונה בחייה. טאי לי רק חייכה אליה, מקבלת את אזולה ואת המפלצת גם יחד כחברתה הטובה. היא התירה את שיערה של אזולה מהפקעת, והסיטה קווצת שיער אל מאחורי אזניה. ״את יפייפיה.״ היא לחשה לה. ״והכל יהיה בסדר.״ היא קמה לצאת מהחדר, נעצרה ברגע האחרון, ואמרה בשעשוע קל. ״ואני חושבת שסוקה וסוקי נפרדו. אני אבקש ממנו לבוא לבקר אותך. את זוכרת שאני אמרתי ראשונה שהוא חמוד, נכון?״ אזולה חייכה חיוך קלוש, וגירשה את המפלצת עמוק פנימה. הייתה לה תקווה. מסתבר שכולם יכולים להשתנות.