מכתב לעדי

"עדי היקרה.
אם את קוראת את המכתב הזה, סימן שאת כבר במטוס, בדרך לארצות הברית, מעסיקה את עצמך במכתבים שקיבלת מכל החברות. הרי לפני זה לא היה לך זמן. היית צריכה לארוז, להתכונן, להיפרד. אני יודעת שזה לא היה קל.
את בוודאי חושבת שזה מכתב רגיל, כמו זה שקיבלת מכל הבנות 'נתגעגע אליך, תיהני בארצות הברית,תחזרי בקרוב'. אבל זה לא מכתב כזה.
רציתי להודות לך.
את בטח לא מבינה על מה התודה, הרי אנחנו בסך הכול חברות. אני רוצה לספר לך על מה בדיוק עלי להודות לך, ואת כל מה שעד עכשיו לא העזתי לספר.
את בטח זוכרת שהכרנו רק בכיתה ח', כשעברתי ללמוד בבית הספר בו למדת לפני. כשהגעתי לשם, סחבתי איתי שבע שנים כואבות שרק רציתי לשכוח. מרגע שהגעתי לבית הספר היסודי, לא הצלחתי להיכנס לחברה. פעמים רבות אמרו לי שאינני בן אדם רגיל. זה היה נכון. ילדה רגילה לא היתה נשארת בכיתה ומקשקשת במחברות כשכולן יצאו לשחק בחצר. ילדה רגילה לא היתה מוציאה מפיה אמירות מוזרות ובדיחות שכביכול נועדו להצחיק, אבל נענו רק בצחוק חרישי ומבטים מלאי בוז וחוסר הערכה. הייתי שונה, מוזרה. לא יכולתי לחיות עם זה. כמעט כל יום הייתי חוזרת הביתה בדיכאון, שנאתי את בית הספר. הרגשתי רע עם עצמי. בכיתה ח' החלטתי לעבור לחטיבה אחרת. נמאס לי מהחברה, וחשבתי שאולי יש לי סיכוי לשנות משהו. לא ציפיתי לזינוק גדול, אבל קיוויתי שאולי יכאב לי פחות.
כעבור חודש, הבנתי שטעיתי.
הפעם זה כאב אפילו יותר. מיד בהתחלה קילקלתי לעצמי הכול, נשארתי המוזרה שאף אחד לא מתייחס אליה. שנאתי את בית הספר, וסבלתי יותר מבעבר.
ואז, את הגעת.
לא היית חדשה בבית הספר, למדת בו לפני, אבל אלי הגעת רק אז, כעבור חודש. אני זוכרת את היום הזה יותר משאני זוכרת את מרבית הימים בחיי. באותו היום הגעתי לבית הספר במצב רוח מעט יותר טוב, וניסיתי לקשור שיחה עם כמה מהבנות שהערכתי. זו היתה טעות. כל מילה שלי, כל בדיחה, כל ניסיון להביע דיעה, נענה במבטים מלאי בוז. הם דיברו ביניהן, וניסו כמה שפחות להסתכל עלי. כעבור כמה דקות, הרגשתי את גל הכאב הגדול ביותר עד אז. באותו רגע שנאתי הכול, שנאתי את עצמי, את בית הספר, רציתי להכות מישהו, רציתי לבכות, והכול בו זמנית. זה היה אחד הרגעים הקשים בחיי, הרגע שהבנתי מה יצא ממני, עד כמה שלאף אחד לא אכפת ממני כאן. יצאתי לחצר, התיישבתי באחת הפינות, והתחלתי לבכות כמו שלא בכיתי מעולם.
באותו רגע, את הגעת.
"הי" הסתכלת עלי במבט שובבי "מה קרה? את בסדר?" באותו רגע, הכול פרץ מתוכי. למרות שלא הכרתי אותך, כפי שלא הכרתי אף אחת מהשכבה, סיפרתי לך עד כמה קשה לי, עד כמה אני שונאת את בית הספר ואת הבנות. על עברי לא סיפרתי. התביישתי, ולא רציתי שאיש יידע.
באותו הרגע, התחלת לשנות את חיי.
התחלת להסביר לי בעדינות מה רואים עלי כלפי חוץ, מה עלי לשנות. אמרת לי שאת מעריכה אותי, שאני דווקא אדם טוב, ושאם אנסה להכנס לחברה בדרך אחרת, כל השאר יראו את זה גם. לאחר השיחה הזאת, באו עוד רבות. הפכנו לחברות. זמן רב בילינו יחד.כעבור זמן מה הגיע השינוי. בראשונה, השתניתי אני. הפסקתי לצעוק ולנסות להבליט את עצמי, נעשיתי יותר רגועה, התבדחתי עם הבנות, דיברתי בשיקול דעת. ואז, השתנו כולן. התחילו לשים לב יותר. נכנסתי לחברה, הבנות אהבו אותי. כעבור כחצי שנה הצטרפתי לתנועת הנוער המקומית.
אבל דבר אחד לא השתנה: תמיד נשארת חברתי הטובה ביותר. דיברנו המון. צחקנו, למדנו יחד למבחנים, הסתובבנו המון יחד. ידעתי שאם ורה לי משהו או שמשהו מטריד אותי, תמיד אוכל ולדבר איתך. פעמים רבות עשיתי זאת.
בכל אותה תקופה, ולמעשה גם עכשיו, הסתכלתי על כל זה בהכרת טובה אחת גדולה. בטיולים עם התנועה תמיד התלהבתי וצחקתי יותר מכולן. כל פניה אלי כחברה שימחה אותי. שום דבר עבורי לא היה מובן מאליו. אף פעם לא הבנת זאת 'על מה ההתרגשות?' היית צוחקת כשהיית רואה אותי שמחה 'סתם, כיף לי'. נהגתי לענות.
עברו שלוש שנים. לפני חודשיים סיפרת לי שמשפחתך עומדת לטוס לארצות הברית. שנתיים שלימות לא נראה אותך. באותו היום, חזרתי הביתה ובכיתי. לא האמנתי שאחרי התקופה האדירה הזאת, אני הולכת להישאר לבד. בעצם, לא לבד, הרי יש לי את כל חברותי החדשות והכול, אבל את הרי חברתי הטובה ביותר. כאב לי שאת עומדת לעזוב.
חודשיים שלמים חשבתי איך להודות לך על שלוש שנים עצומות. על כל מה שנתת לי. על כך שבזכותך אני מה שאני, וטוב לי. אז כתבתי לך את המכתב הזה, בו סיפרתי לך הכול. אני רוצה שתזכרי כמה כוח יש לך, כמה השפעה יש לך על אנשים, ועד כמה בני אדם יכולים לשנות. ובעיקר אני רוצה שתזכרי כמה אני מודה לך על כל מה שנתת לי.
אני אתגעגע אלייך, מקווה שתחזרי בקרוב.
באהבה רבה,
אורה"