מכתב לדיו ולקלף.

במשך שנה שלמה, שנדמתה לי כתקופת חיים, אתן הייתן היחידות שהחזיקו אותי. מה שמגוחך לגמריי, כי בעצם לא הכרתי אתכן, הייתן החברות היחידות, שאהבו אותי באמת, שהיו שם בשבילי, שעזרו לי לבטא את רגשותיי, שאף פעם לא פגעו בי, או בגדו בי, אפילו לא רק פעם אחת. תמיד הייתן שם בשבילי, גם אם זה היה רק במסך, או על דף הנייר.
הייתן חברות שלי, שאהבו אותי, שצחקו איתי, אבל לי זה לא היה מספיק.
תמיד חיפשתי אחרי עוד, כשלא הבנתי שיש לי הכל. הייתי עסוקה מידי ברדיפה אחריי הכוכבים, שאיבדתי את הירח. ולאט לאט, כמו מים שלווים אחרי סערה גדולה, הרסתי הכל. בלי למצמץ וויתרתי עליכן, לא פחדתי לעשות זאת, אתן לא חברות אמיתיות לא? אין לכן פנים, אלא רק תמונה, שאני אינני יכולה לדעת, האם היא אמיתית, או שמא צויירה.
וויתרתי עליכן בלי למצמץ, ילדה קטנה ואגואיסטית, חושבת שמגיע לה עוד. אז מה אם היינו חברות בלב ובנפש? אז מה אם פנינו נפגשו רק פעם אחת? אז מה אם אתן, הייתן הסיבה היחידה לחיוך שלי?
עם שתיכן היה לי משהו כה מיוחד, אם אף אחד לא הייתה לי כזאת הרמונייה, ושתיכן הייתן חברות הנפש שלי, בין אם לחוד או ביחד, את שתיכן, שמתי במגירה, במחשבה שלא אזקק לכן שוב. והנה אני שוב, חסרת כל, בודדה, עצובה, כואבת, כותבת לכן, חזרו אליי, אני זקוקה לכן, אני אוהבת אתכן, ואני מצטערת, האם זה מאוחר מידי?
שלכן, הנוצה הקסומה.