מי הם חברים

חשבתי לעצמי מי הם אותם האנשים שאני מגדיר כחברים,
או הם אותי,
הרי אתם יודעים, זה לא אותו דבר.

במשך הרבה שנים
היו הרבה אנשים
שהיו לידי וקראו לעצמם חברים,
ומי אני?
אני מרגיש כאלו אני מביט על כל זה מהצד,
גם על האנשים שאיתי עכשיו.

אני מתחיל להיות יותר לבד,
לא להביט במשך שעות בנייד,
לא להיות אובססיבי להודעות
ולשיחות משעממות.
אני זוכר שבעבר הייתי קבול
קבול לקשרים עם אנשים,
אולי כי הרגשתי שהם אלו
אשר מחזיקים אותי בחיים.

עכשיו אני יודע שהם רק עזרו,
או הפריעו.
את כל העבודה הקשה עשיתי אני.

קשה לפתע להקשיב ולדבר עם אנשים,
להבין שאתה כלול בתוכניות שלהם
או להפך
מהן הם אותך מוציאים.
הכל נראה מובן לפתע,
אבל בו זמנית מבלבל.
פתאום אני יודע מי באמת מחשיב אותי
כבן אדם קרוב אליו
ולמי בכלל לא אכפת
אם אפגש איתו או אבטל.

אבל אני מרגיש כמו סתם מניאק,
כי לי לא אכפת.
לא אכפת לי מאנשים ששונאים אותי,
לא אכפת מאלו שאוהבים אותי,
בשבילי הם אותה קטגוריה.
בגלל זה אני מרגיש מעט בודד,
אני מפחד להרגיש תלות,
אני לא רוצה להרגיש אותה כלפי אף אחד.

אני לא אכחיש שזה חסר,
ההרגשה של להיות לא רק בן אדם
אלא להיות גם חבר.
אבל מי הם החברים שלי?
חלקם וויתרו עלי
כי לעיתים אני כל כך אנכי
ואלו שלא וויתרו יאלצו לסבול עוד בהמשך,
כי לפעמים אני מסוגל להיות אני,
אבל לפעמים אני צריך להיות לבד
בשביל להיות כזה.

להיות חבר זה לתת מעצמך
וללמוד גם לקבל.
אין לי בעיה לתת מעצמי, אבל לקבל?
לקבל את הקשרים כחלק ממני
ולא כמשהו שבא והולך ומשתנה?
כנראה עכשיו אני לא אצליח,
אבל אולי בהמשך..
אולי עוד שבוע… אולי יותר.

אני מרחם עליהם,
על אלו שמחשיבים את עצמם כחברים שלי.
אני מודה,
שאף על פי שאני כל כך כנה,
קשה לי להודות בכך
שלא מגיעים לי אנשים שלא וויתרו עלי,
אבל אני מודה.
חבל שהם לא מודים בכך
שאני סך הכל לא שווה.
לא את המאמצים שלהם,
לא את הרגשות שהשקיעו בי.

אבל אולי כי בשבילם אני באמת חבר,
לא כפי שאני רואה זאת מהצד שלי.
כי להם אכפת ממני,
בשבילם אני שונה.