מישהו ששם כשצריך

הריצ'רץ' של התיק שלי לא בסדר. המחנכת שלי טיפשה. היא מתחנפת למקובלים ומתיימרת להיות בת 20 למרות שהיא בת 40. יש לה שיער מחומצן שנראה כמו גושים של שערות סבתא דבוקות. כמו שאמרתי, היא מאוד טיפשה. אם מישהו אומר לה משהו, והוא לא מקובל, בדרך כלל היא פשוט אומרת "טוב" או "אוקיי" בטון המעצבן שלה שלא אכפת לו וחוזרת לכתוב על הלוח את אותו הדבר שוב ושוב ושוב בניסוחים שונים שמתמיירים להיות טובים יותר אחד מהשני. לריצ'רץ' של התיק שלי יש בעיות. לפעמים הוא נפתח סתם ככה אם יש חלק קטן לא מרוצ'רץ', ולפעמים מתי שמרצ'רצ'ים אותו הוא פשוט לא מתרצ'רץ' ונשאר פתוח. בגלל שההורים שלי גרושים, אני בשעת יצירה מיוחדת על חשבון שיעור גאוגרפיה של סוף יום רביעי. קוראים לזה "תרפיה באומנות" או "מועדונית". בעיקרון, מועדונית. יש שם ילדים מעצבנים. כשאני שם, הלשון שלי נבלעת. אני באמת לא יכולה לומר שום דבר. לא יודעת למה. כולם שם מפגרים ומדברים על דברים מפגרים, בכל אופן. המחנכת הטיפשה שלי החליטה שזה רעיון מצויין לסדר את הכיתה בצורת האות ח', כשהתלמידים יושבים מאחורי השולחנות. זה נשמע לי די טוב, הזכיר לי את פסח בשנה שעברה.
הרבה ילדים התנגדו. היו וויכוחים. המחומצנת החליטה להפוך את זה לתרגיל מצויין לשימוש בטקסט טיעוני.
לבסוף הוחלט אכן להושיב את הכיתה בח'. היא סידרה אותי ליד שרון וליד ילדה נחמדה אחת שיושבת לידי במתמטיקה מאז לא מזמן, ופעם היא ניסתה אותי ללמד להיות לא-שקטה אבל לא-הלך לה. לפני זה היא שמה אותי ליד איילה, ילדה מהכיתה שלנו שתמיד מסתובבת עם הפלאפון שלה והיא נחשבת למכוערת, או מגעילה. היא הייתה נחמדה ביסודי. "אוף, תראי ליד מי אני יושבת," התלוננה באוזני אורה, "ראית ליד מי אני?" שאלתי אותה והחוותי בראשי אל הלוח. אני שונאת שאורה לא נחמדה בגלל סיבות מסויימות. אני יודעת מה הסיבות, או לפחות חושבת שאני יודעת. לפעמים זה יכול להיות סתם יום רע שעבר עליה, אבל בדרך כלל.. "אוקיי, אז פשוט אורה תעבור לכאן ואת לשם. זה בסדר?" הנהנתי. אורה אומרת שאני מסכימה לכל דבר ששרון אומרת. כשהיא אומרת את זה היא תמיד לא נחמדה, וזה מעציב אותי. כנראה שאני באמת מסכימה לכל דבר ששרון אומרת. היא אומרת שאני שפוטה. אני לא שפוטה. אני יכולה לעמוד על שלי אם אני רוצה, אבל אני פשוט לא רוצה. אורה ישבה עכשיו ליד שרון. הייתי עצובה. רציתי לשבת ליד שרון. עד עכשיו ישבתי ליד אורה. קצת לפני שהמורה השמנמן למדעים נכנס לכיתה והתחיל לפצוח ב: "צא ההוצה!!!", התלוננתי בפניהן שאני לא רואה. אורה הדגימה שאני יושבת עם הראש על המשענת, ואז אמרה בקול חקייני, "אני לא רואהה". "טוב שלא," היא כיסתה את העיניים שלה, "אוי אוי, אני לא רואהה!!". שרון צחקה. רציתי לבכות. אני בכיינית. אורה אמרה שהיא בחיים לא ראתה אותי בוכה חוץ מפעם אחת בצהרון, או משהו כזה, נדמה לי. הכרנו בכיתה ג' בערך. בכיתה ג' התחלתי להתמכר למחשב ולהסתיר את הרגשות שלי עד כמה שאפשר – בכיתה ד' זה קצת השתלם לי (הקטע עם הרגשות. השאר ממששש לא). לעומת זאת, לפני זה, בכיתי ממש הרבה. מעצבן אותי כשאני מרגישה את הגוש בגרון. זה גורם לי לרצות לחבק את אבא שלי. הוא גר רחוק מאיתנו עכשיו. נשענתי על השולחן. אני רוצה לשבת ליד שרון. לאחר התלוננות מתמשכת בנוסח, "לאאא בא לייי מועדוניתתת" או "אני כל כך רוצה להשאר איתכן בגאוגרפיההה" לאוזני החברות שלי, בזמן שאורה ניסתה למצוא פתרונות הגיוניים שלא היו לי עליהן תשובות ויצאתי סתמית ביותר (ונראה שהיא הבחינה בזה); הגיע הצלצול והזמן למועדונית. לקחתי את התיק שלי ויצאתי. הרגשתי משהו מאחורה, כאילו מישהו מחזיק בתיק שלי ואני צריכה לגרור אותו אחריי. אבל מישהו נמוך. כשהגעתי למדרגות הקטנות, רציתי לסובב את התיק ולראות מה לא בסדר איתו. כל תכולת התיק נשפכה על המדרגות ועל האדמה שליד. התחלתי לאסוף את הדברים. היו שם כל כך הרבה דברים. ספרים, מחברות. מטרייה שלקחתי פעם בחורף. אמא הביאה לי אותה. הספר שאני ושרון קוראות. ראיתי את הסימנייה ששרון שמה בשבילי על האדמה. מה שהיה חשוב לי עכשיו זה לאסוף את הדברים. ראיתי את איילה הולכת לעברי, עם הפלאפון החדיש שלה ביד. אספתי במרץ. ילדים בהו בי במבטים מוזרים כשהם ירדו במדרגות. הרגשתי כמו יצור חסר אונים. איילה ניגשה אליי. "נפל לך הקלמר," היא אמרה והרימה אותו. "כן, שמתי לב לזה.." מלמלתי. "תראי, נשבר לי הגאלקאסי שוב. זה שבר די גדול יחסית לקודם, אבל הוא עדיין בסדר," היא הראתה לי את השבר המפוצל בקצה שהיה על הפלאפון שלה. "גאונה.." חייכתי. "טוב, אני צריכה ללכת לכיתה. גאוגרפיה..אמאלה.." צחקתי. ווידאתי שהתיק סגור טוב והלכתי למועדונית.

אני לא אוהבת אנשים שמטיפים מוסר. אז אני לא מטיפה מוסר, אני רק מציעה לכם. ממליצה מאוד מאוד. אם אתם רואים מישהו. לא משנה אם הוא "החנון שקורא כל היום", "המכוערת של השכבה" או "השמנה מהכיתה". בבקשה מכם. תחייכו אליו. והוא יחייך אליכם חזרה, ותרגישו את התחושה הנעימה הזאת בבטן שעולה למעלה, ותדעו ששיפרתם למישהו את היום.