מהי חברות?

לפני כשבוע, אולי קצת יותר, יצאתי עם חברי אחרי תקופה קצת ארוכה שלא נפגשנו מחוץ לשעות בית הספר.
הדלקנו מדורה, פרסנו מחצלות, הבאנו תפוחי אדמה, יין ושמיכות.
בהתחלה זה הרגיש כמו בדרך כלל, אך אז,
הו אז הכתה בי ההבנה. ההבנה שזה כבר לא כמו פעם.
כי אתם מבינים, חברי?
אני עברתי תהליך בו שאלתי, האם אתם האנשים הנכונים להקיף אותי?
והתשובה הייתה לא ברורה, קצת מסתייגת, לא מובנת, מתחמקת.
התשובה היא לא.
בנפרד לכל אחד מכם סגולות מיוחדות,
חלקכם מצחיקים,
חלקכם דווקא אחלה בשיחות אחד על אחד.
אבל ביחד. כשאתם ביחד זאת הבעיה.
אתם רעל עכברים.
אתם מדביקים אותי אלכם והורגים אותי לאט לאט.
אתם צוחקים על דברים ממש לא מצחיקים.
אתם צוחקים אחד על השני, וגם עלי.
אתם מנצלים את החולשות ופצעים של חברכם ומתרצים את זה באמירה הטפשית:
"ככה זה חברויות של בנים, אחד מול השני אנחנו מקללים וצוחקים אחד על השני אבל מאחורי הגב אנחנו אומרים, וואלה, הוא אחלה גבר."
אבל אני לא גבר.
וחברות איתי היא לא חברות של ניצול פגיעות.
וכשאני מעירה לכם על ההעלבות אתם פונים אלי ואומרים בצורה הכי מזלזלת:
"מה את נעלבת בשביל אחרים?"
אני לא נעלבת בשביל אחרים,
אני עומדת עבור אלה שלא יכולים לעמוד עבור עצמם,
כי אני יודעת, ואתם יודעים, שאם אחד החברים שלכם יעמוד ויגיד שפגעתם בו עם הצחוקים האלה שלכם,
אתם תצחקו יותר חזק.
אתם רעל עכברים.
אתם מדביקים אותי אלכם והורגים אותי לאט לאט.
כי כשאתם יוצאים מהצחוקים והדחקות והסבבה,
ומנהלים דיון, בערך, אני מביעה את דעתי.
כי אני למדתי, שאני אישה. ואני חזקה. ויש לי מה לומר. ואני חכמה.
אבל אתם משתיקים אותי, ואומרים:
"שוב את הפרויד והרווח שלך?"
ואז אני מתקפלת לתוך עצמי.
שוב הצלחתם להשתיק אותי.
אז כשמנהלים עכשיו דיון, אני כבר לא מדברת.
צופה בכם צועקים ססמאות מהצד ושותקת.
אתם רעל עכברים.
אתם מדביקים אותי אלכם והורגים אותי אט לאט.
כי כשאני משוויצה במדבקה שעל הסוודר שלי, שקבלתי בשיעור מתמטיקה ,
אתם פונים אלי ואומרים:
"פעם ראשונה שאני מסתכל על החזה שלך ואת לא לובשת מחשוף"
אני לא לובשת מחשוף. אף פעם.
אז מה עם חולצת הוי שלי חושפת שני סנטמטרים מתחת לעצמות הבריח שלי.
חוץ מזה, שאם לבשתי מחשוף, אני עדיין לא זוכרת שבקשתי שתסתכל לי על החזה חתיכת חצוף.
חשבתי שבתור ידידים שלי, הסתכלתם מעבר למחשוף שלי.
בתור האנשים שראו אותי אין ספור פעמים מתעוררת בבוקר עם שקיות מתחת לעיניים,
חשבתי שהצלחתם לראות מעבר למה שיש לי בין הרגלים.
חשבתי שבתור האנשים שאיתם אני מדברת בפתיחות, כמו עם חברותי,
על המחזור החודשי ושלל תופעותיי,
חשבתי שתצליחו לראות את מה שיש לי בתוך הראש. מוח.
אבל אתם, ליברלים כביכול.
אתם רעל עכברים עבורי.
אתם מדביקים אותי אלכם והורגים אותי לאט לאט.
כי כשאני מתאפרת ומתלבשת יפה,
עבורי קודם כל, אתם צוחקים עלי.
ומנהלים דיון על זה שאני יותר יפה בלי.
תודה. אני יודעת.
אך עם זאת בוחרת לשים עבורי את החוטיני וחזיית התחרה.
כי כשאני חולקת איתכם ממה שיש לי לחלוק עם העולם, אתם משתיקים אותי.
וכשאני פותחת את הפה לדבר, אם זה לא משהו שיטחי, פטריכאלי, מנצל כל חולשה ופוגע,
לא שווה עבורכם לשמוע את הקול שלי.
אתם רעל עכברים עבורי.
אתם מדביקים אותי אלכם והורגים אותי לאט לאט.
איכשהו אני מרגישה אתכם, שאתם איתי רק כי אתם לא רוצים להיות לבד.
מתקשרים כשמשעמם לכם,
מתיישבים לידי כשאתם לבד.
לעזאזל, אני לא כלי שעשוע עבורכם.
חשבתם פעם לשאול איך עלי עובר היום?
ואם כבר שאלתם, באמת מעניין אתכם?
אני מניחה שלא.
אז חברי היקרים, אתם באמת אחלה,
כמו חומוס עם גלולת ציאניד מפוררת.
אני כבר איני מבקשת,
לשנות אתכם,
להפוך אתכם לאנשים ראויים.
אני רק מבקשת,
אל תתקשרו אלי יותר.