לילי

ישבנו בחוץ, על הדשא הלח, בסמוך לבריכת הדגים הצלולה. שתקנו.
אנחנו לא צריכות מילים.
"שירן?" לילי הפנתה אלי את מבטה.
"כן?" שאלתי. למדתי לזהות את כוונותיה מהאופן בו פנתה אלי. היא מעולם לא קראה לי סתם ככה בשמי, רק כשהייתה רצינית. שגם זה כמעט מעולם לא קרה.
"חשבת פעם על לברוח?"
"לברוח ממה?"
"מהכל. פשוט להשאיר הכל בצד ולברוח" היא ענתה בקול שקט. היא שיחקה באבנים הקטנות שבידיה וזרקה אחד אחד למים. היא לא הביטה בי. נדמה כי דיברה אל עצמה.
"כן" עניתי. היא הביטה בי בתמיהה.
"עלייך לא הייתי מאמינה"
"למה?" ניסיתי להסתיר את העלבון שבקולי.
"כי את ילדה טובה"
"כן… התוכנית גם ככה אף פעם לא יצאה לפועל. אבל למה שאלת?"
"סתם".
היה בה משהו שאני לא יודעת ולא אדע להסביר לעולם. מין ביטחון וקסם כזה. תמיד פחדתי להפריע לה, להגיד מילה לא רצויה, לחטט מידי, לא להתייחס. תמיד הייתי צריכה להתאים את עצמי אליה.
"מאוחר. בואי נלך" היא כמה והתנערה. קמתי אחריה.
הלכנו בשתיקה עד לפיצול הבתים בנינו.
"לילי?"
"כן?"
"אל תעשי שטויות" אמרתי בקול מתחנן. כאילו שהיא תקשיב לי בכלל.
היא צחקה והלכה.

"שירן?" אמא נכנסה לחדר האפור.
"את בסדר?" היא שאלה. לא רציתי לענות לה. לא הייתה סיבה.
"דברי איתי" היא דרשה. מדהים כמה שהיא לא יודעת להיות רגישה.
"על מה?" שאלתי רק כדי להשתיק את הקול הנוקשה שלה.
"עלייך. אני מרגישה שזה חוזר."
"זה לא חוזר!" כמעט צעקתי. אני שונאת שהיא חושבת שהיא יודעת על עצמי יותר מעצמי.
"אבל דיברת, דיברת לעצמך." היא אמרה, הפעם ביותר רגישות. שתקתי. היא לא הרפתה.
"את דמיינת אותה שוב?"
"לא דמיינתי. היינו ביחד. הלכנו לאגם!"
ראיתי את מבטה המיואש. היא הסתכלה ברצפה. דמעה זלגה במורד לחייה. היא יצאה מהחדר.
היא לא מבינה. אף אחד לא מבין. היא אומרת שהם לא אמיתיים. מה היא יודעת? לה מעולם לא הייתה חברה כמו לילי.
לאף אחד מעולם לא הייתה חברה כמו לילי.