להתראות "חברות"

"תקשיבו לי!" אני צועקת, זה תורי לדבר, אבל למה שחבורת בנות טיפשות שלא שמות לב לכלום ירצו להקשיב לי, הילדה שהייתה איתן תמיד, מההתחלה.
היינו שלוש, שלוש בנות שמחות מהחיים, היה כיף, אני לא אשקר ואגיד שלא נהניתי, אבל אז הן התחילו לצרף עוד בנות, בלי לשאול אותי בכלל.
אז למה שדווקא עכשיו הן ירצו להקשיב לי? הן לא, הן פשוט לא.
אז אני קמה וצועקת "אולי תתנו לי לומר משפט אחד!" אני כבר יודעת שאני הולכת לבכות, ואז הן בטח יחשבו שאני רק רוצה צומי, אבל זה לא נכון, זה לא קרוב ללהיות נכון.
אני רוצה שהן ישאלו אותי מה קורה עם כוונה, אני רוצה שהן ישימו לב כשקשה לי ולא יתעלמו, אני רוצה שהן ידעו שאם אני אומרת שהכל בסדר אז הכל לא בסדר!.
אבל אני לא רוצה להגיד להן את זה כי אז הן יפסיקו לשאול, רק כדי שלא ישמעו שגם לי קשה, אז אני לא אומרת.
וכולן שותקות, מחכות לראות מה אני אגיד עכשיו, אבל אני כבר לא רוצה לדבר כי אחרי זה הן בטח יגידו לי סליחה וימשיכו כאילו כלום לא קרה. אבל עד שסוף סוף הן נותנות לי לדבר אני חייבת לומר משהו. אני לא מצליחה. אני עומדת מול כולן עם פה פתוח, מנסה להוציא צליל, אני לא מצליחה ועוד רגע הדמעות מתחילות לנזול על פניי.
אני לא מצליחה להגיד להן שאני סובלת כי אחרי שאמרתי את זה כל כך הרבה פעמים בתוך הראש שלי אני כבר לא יכולה להוציא את זה החוצה, אחרי שמלמלתי את זה לידכן כל כך הרבה ואני בטוחה ששמעתן אבל התעלמתן אז זה כבר לא יכול לצאת.
אז אני עומדת שם עם פה פתוח והדמעות זולגות על לחיי, אתן המומות ולא מבינות מה קרה, לי זה ברור למה אתן לא מבינות, כי אתן טיפשות!, אני הולכת צעד אחורה, ועוד צעד ועוד צעד ואני מתחילה לרוץ כי אני שומעת אתכן צוחקות, רצתי ורצתי ורצתי ועצרתי, עליתי לגג ונעלמתי מחייכן,
זה מה שרציתן לא?.

כשהייתי קטנה רציתי סוף שמח אבל עכשיו… אני רק רוצה סוף.