כינרת – פרק ראשון, גרסה ב'. איזה אתם יותר אוהבים?

מטר תפוזים נופלים על ידידיה. קשים ולא בשלים, למען האמת. מסריחים.
"היי, אתה יודע איפה ההנהלה?"
"לא, " מחייך שון. "גם אני חדש פה."
"טוב, בהצלחה. תודה בכל מקרה. " חומת השיער כחולת העיניים אוחזת במזוודה וגלגליה נוסעים רחוק ורחוק יותר.
שון נזכר איפה ראה את הבחור הנחמד הזה שהיה איתו באוטובוס, עמית. כן, זה הבלונדיני, עיניו חומות כדבש אך חיוכו לא מקסים יותר מחיוכה של הנערה שהרגע פגש. זו, שכנראה, אולי רצתה להישאר מסתורית, שמה לא ידוע לשון.
"היי, זה אתה! " מרחוק, כששון עדיין עומד באמצע הפרדס, לבד לגמרי, נשמעת צעקה עם קול מוכר אך לא במיוחד. זה עמית.
"לא אמרת לי איך קוראים לך. "
"שון."
"אז, שון, רוצה שאראה לך את המגורים של הטתניקים? "
"יותר מכל דבר אחר, " אומר שון, משועמם מעט, אולם גם מעט מתרגש. נו, ברור. 'זה הכי שקוף שתתרגש, גם אני התרגשתי', נזכר בדברי אחותו הגדולה, שירי.
"שמעתי שיהיה לנו טיול עוד כמה חודשים," אומר עמית. "מקיפים ת'כינרת. "
"מעניין, ממש מקיפים את כולה? ונכנסים למים? "
"ברור, חם. חוץ מהחורף, כמובן. יהיה ממש כיף. ככה לפחות ת'ור אמר לי. "
"מי זה ת'ור? "
"יודניק, חבר של אחי הגדול גדי. ממש מלך, 'תה יודע?"
"מה שתגיד, " אומר שון. "יש לי ריח של תפוזים לא בשלים, אני חייב להתקלח. שאני אתפוס מי עשה את זה… "
"טוב, אתה בא? "
השניים הגיעו למגוריהם. שתי מיטות קומותיים, ארבע ארונות מתכת ממוצעים וסל קטן בקצה החדר עם כדורסל קטן ליד.
"וואו, איזה חדר. מהמם. " גלגל עמית את עיניו, ולפני ששון הספיק להגיב נכנס לחדר מישהו. הוא מסתובב, ונופו משקיף על הנער בגילו, בעל שיער שחור כמו של הארי פוטר ועיני שקד ירוקות שגם דומות לעיניו של פוטר.
"היי, אני שאול, " מחייך. "פנוי פה? "
"כן, זה רק אני ושון. " אומר עמית. "אתה מוזמן להצטרף לחגיגה. מומלץ להביא עוד מישהו. " שון ועמית מחייכים קלות ומחווים את ראשם לכיוון המיטה הגבוהה והפנויה שבצידם הימיני.
"בטח מישהו יבוא. טוב, כולם נראה שהולכים לחדר אוכל. אתם באים? "
"כן. " אומר עמית. שאול שם את תיקו על המיטה הנמוכה ועומד לצד הבלונדיני.
"אתה בא או מה? " שואל עמית.
"כן, חכה רגע. לכו בינתיים, אתם יודעים מה? אבוא עוד מעט. אל תחכו לי. "
"מה שתגיד. " אומר שון. שניהם הולכים לחדר האוכל
וביטנו של שון מקרקרת.
הוא מוציא את הנייד שלו מהמזוודה ומחייג לדודו, רוני.
"רוני? "
"אוה, דידי, מה נשמע? הכל בסדר? למה התקשרת? "
"רק רציתי לשאול אותך אם אתה יכול להתקשר לאבא ולהגיד לו שהכל בסדר. הוא אמר לי להתקשר אליו כשאני מגיע, אבל הוא לא עונה…"
"טוב, שוני, אני אתקשר לאבא. תמסור ד"ש ליונה אם תראה אותה. להתראות. "
"מי זאת יונה? " שואל שון, בעוד שדודו כבר ניתק. הוא לוקח את הנייד ורץ לחדר האוכל.
"היי, " אומר שון, ברגע שעמית ושאול נפנפנו לו בידיהם שהם פה. הוא התיישב בשולחן.
"איזה מתלהב זה, " אומר עמית. "להגיע ראשונים לחדר אוכל זה הכי מתלהב. היינו צריכים לחכות עם הרעב. "
"טוב, לא נורא. בכל מקרה כולם רעבים, לא? נחכה לכולם. אולי השותף שלנו יבוא, מי יודע. " אומר שאול.
בכניסה מופיעות שלוש בנות. ההיא שדיברה עם שון, עוד נערה ג'ינג'ית עם עיניים חומות כדבש ואחרונה, בת עם שיער בלונדיני מתולתל מעט ועיניים תכולות.
"שלום, שלום, " קם עמית ומחייך אל הבנות. "מה בנות כאלה עושות במקום כזה? "
"מה שאתם עושים פה, אני מניחה, " אומרת הבלונדינית, שלא כל כך עונה לחיזורו הראשון של עמית.
הבלונדינית מתיישבת ליד שאול, כחולת העיניים מתיישבת מול שון והג'ינג'ית מתיישבת ליד עמית.
"אני שירן. " אומרת כחולת העיניים.
"אני לילך. " אומרת הג'ינג'ית. כרגע עיניי שאול נשואות אל הבלונדינית.
"מה, הארי פוטר? " שואלת הבלונדינית את שאול בציניות.
כולם צוחקים ואז היא מחליטה לענות.
"אלינור. טוב, מה אתה תקוע, הארי? "
ומאז החליטה החבורה לקרוא לאורי 'פוטר' או 'הארי', אבל האמת שמעדיפים יותר 'פוטר'.
"טוב, אני מביא צלחות, " מתנדב שון. "המנה הרגילה? " שואל וקם.
"מה שיש. " עונה לו אלינור.
הוא חוזר עם שש צלחות מלאות בפירה, שניצל וקטשופ.
האולם מתחיל להתמלא בתלמידים מכל השכבות.
הארוחה מתחילה וכמעט נגמרת בצחקוקים. אישה בעלת קרה בלונדיני, קמטים מעטים וסוודר וורוד. משקפי ראיה שנראות כמו משקפי שמש זזות מעט וקולה נשמע אחראי וסקרן.
"שלום לכולם, אני יונה, " אומרת. שון נזכר בדברי רוני. 'מסור ד"ש ליונה'.
"קודם כל: כולם, ברוכים הבאים – וברוכים השבים לכינרת. אני שמחה כל יום מחדש שזכיתי לקבל תלמידים כמוכם, עם התחלות חדשות, וגם כאלה עם דפים משומשים, המבין יבין. זה שלצידי זה דויד, הוא ראש מועצת התלמידים. כינרת פועלת על דמוקרטיה, לידיעתכם. כל שכבה תבחר בבחירות הוגנות נציג משלה, וכך קולם של כולם יישמע. אני מקווה שהחדשים בכינרת ימהרו להיווכח שפה לכולם יש יחס שווה: עבודה, שוויון ואחווה – "
ילד שחרחר בנראה גדול במעט מידידיה ממהר לכחכח בגרונו ולהגיד בשקט – לא שקט "עלק אחווה".
"יניב מצגר, אתה לא מרגיש טוב? שנקרא לאחות? "
יונה מחייכת חיוך מסופק ויניב מנסה להבליט את אי קיומו.
"כפי שאמרתי, פה יש שיוויון, אחווה ועבודה. לא משנה מי אתם והאמת שלא אכפת לי מהיכן באתם – הינכם אנשים בפני עצמכם. "
ההפסקה גורמת לשקט חד לשרור במקום.
"ושחכתי עוד משהו, סילחו לי. הטלפונים שלכם – פה לקופסה. "