טוהר

9.8.2020 היום הוא יום ההולדת של סבתא צילה. לכן צלצלתי אליה מוקדם בבוקר כדי לאחל לה מזל טוב. חייגתי את המספר שזכרתי בעל פה כבר מי-זה שנים. וזה מה ששמעתי בצד השני של הקו "שלום הגעתם לסבתא צילה אני לא בבית נא התקשרו מאוחר יותר אם ברצונכם להשאיר הודעה השאירו אחרי הביפ, ביפ". מוזר זה הוא יום ההולדת שלה, והיא יודעת שהרבה אנשים יתקשרו אליה…
אין דבר חשבתי, היא בטח לא שומעת את הטלפון. יצאתי מהחדר שלי והתישבתי על הספה רציתי להימרח עליה כמו סמרטוט אבל ידעתי שאמא תכעס אם אשכב עליה עם נעלים. הייתי עייף מאוד ורציתי משהו שיעיר אותי. אז הלכתי למטבח הכנתי לי כוס ענקית של קפה, וקערה של קורנפלקס עם חלב. שני דברים שאמא שונאת שאני עושה כי הם מכילים המון קפאין והמון סוכר. לאחר מכן הדלקתי את הטלוויזיה על ערוץ רנדומלי ששידר רשימה ארוכה של שירי פופ דביקים בווליום מטורף.
פתאום שמעתי טר טר טר יופי זו בטח סבתא, חשבתי וצדקתי מיהרתי להרים את הטלפון ולפני שהספקתי להגיד "מזל טוב סבתא" שמעתי את המילה "ביי" מהצד השני של האפרכסת.
מאוד מוזר חשבתי והתחלתי לדאוג… הערתי מהר את יעל אחותי הגדולה היא הייתה מנומנמת אמרתי לה בלהט: "סבתא צילה מתנהגת מוזר יחסית ליום ההולדת שלה!" היא אמרה לי בעיפות: "נו! בגלל זה הערת אותי תפסיק לדאוג כל הזמן! אתה מדבר שטויות!" היא לא יכלה לדמין שזו בכלל לא היתה שטות. באותו רגע שמעתי את אבא קם, הוא נכנס לחדר ואמר ברוגז: "תפסיקי זו לא שטות!". זה לא היה דבר רגיל שאבא יעמוד כך לצידי בוויכוחים בדרך כלל זה היה הפוך. הוא אמר לי בלחש: "מה שמעת מסבתא צילה היום?" לחשתי לו בחזרה: "רק ביי", "ואז היא ניתקה את השיחה נכון?" "כן", "זה מה שקרה לי אתמול, זה ממש ממש מוזר!" עכשיו גם אמא קמה והצטרפה לשיחה : "על מה אתם מדברים? על הבוקר? ועוד לפני המסטיק והקפה" היא דחפה את אבא קלות בכתף וצחקקה "לא מתאים לך” אבא השתיק אותה. הוא דיבר בלחש ובטון רציני כדי להוסיף נפח לדרמטיות. "מדברים על ההתנהגות של סבתא צילה בזמן האחרון". "כן, היא מתנהגת מוזר" הסתכלתי על יעל בהתרסה "את רואה הם אומרים שזה לא שטויות! אמרתי את המשפט הזה עם הוצאת לשון וזה הרגיז אותה היא עשתה פרצוף חמוץ כאלו נעלבה והלכה להירקב לה באמבטיה. אמא התעצבנה:"נו! באמת דניאל אתה והשטויות שלך אני רעבה ואי-אפשר לאכול בלי יעל יופי של שבת!". היא היא הסתובבה להביט וראתה אותי שואל בפליאה:"מה עשיתי?" "שום דבר!" היא חייכה בציניות והלכה לדפוק בכעס על דלת חדר האמבטיה. אבא חיכה לידי עוד כמה שניות לידי ואז ורץ גם הוא לחדר האמבטיה. עדר, כרגיל! כמה צפוי!
פתאום שמעתי טר טר טר יעל צרחה: "יש טלפון", "אנחנו יודעים" צרחתי בחזרה. אבא קם להרים את אפרקסת הטלפון וראה שסבתא צילה מתקשרת. הוא שמע שוב "ביי" כמו זה ששמעתי בבוקר וחזר לשולחן. " זה כבר מדאיג " " מה קרה?" שמעתי שוב את ה – ביי הזה" "אההה זה באמת מדאיג". בזמן שהיא אמרה את זה אמא לא הסתכלה עלינו אלא על הריצפה וזה היה נראה כאילו היא חושבת.
בשלוש אבא קיבל שיחת טלפון מסבתא צילה, הוא ענה מיד ובמהלך כל השיחה שהייתה ארוכה מאוד אני אמא ויעל כססנו ציפורניים כשסיים אמר בהתרגשות: יש לי שתי בשורות לספר לכם: אורן מגיע ביום ראשון הביתה" אורן הוא אחינו הגדול הוא יחוזר מהצבא לשבוע שלם, יש לו רגילה. הוא מודיע קודם כל לסבתא ולא לנו חצוף… חייכנו ואבא המשיך " טוב אז אחרי הרבה מחשבה, החלטנו אני ואמא וגם סבתא לאמץ ילדה בת 6 בשם טוהר שאין לה כרגע בית והורים… ו…" "מה?!" , צרחנו אפילו בלי להתכוון "מה זה לאמץ? היא תישן פה? למה אין לה בית?"
או-אה כמה שאלות ! אני יסבר אחד, אחד . הבנתי שהצרחות שלנו הבהילו את אבא. הסתכלתי על יעל כמה שניות וגם היא הסתכלה עליי ואז כאילו בסימן מוסכם שנינו נלקחנו המון אוויר, כאילו לא נשמנו עד עכשיו. אבא הסביר לאמץ זה לקחת מישהו ולדאוג לו, ולגדל אותו בבית, אז כן היא תישן פה. כי ההורים שלה כרגע לא מסוגלים לעזור לה כמוני וכמו אמא.. יהיה לכם כיף ביחד…
יום למחרת הגעתי הביתה ולא ראיתי את אמא בשום מקום אבל שמעתי רעשים בוקעים מכיוון החדר של אורן וידעתי שהוא הגיע הביתה. סיפרתי לו את כל הסיפור ובניגוד אליי ולייעל הוא לא היה כל כך בהלם. עזבתי אותו להיות לבד וקראתי בקול:" אמא איפה את?"ואז שמעתי קול "אני פה במרפסת" הלכתי לכוון המרפסת "היום אוכלים בחוץ" היא חייכה. אכילה בחוץ זה בהחלט היה אירוע נדיר שאהבנו מאוד. "יש הרבה דברים לארגן לכבוד האורחת! היום גם נלך לבקר את סבתא צילה ושם נפגוש את טוהר חמישתינו בפעם הראשונה!" היה לה זיק של התלהבות בעיינים והפליא אותי כי אני כלל לא שמחתי או התרגשתי. התישבתי על הרצפה והושטתי לה את הצלחת צלחת חד פעמית ריקה שהייתה על השולחן ואז הנחתי גם את תבנית השניצלים על הרצפה.
אחרי שתי שריקות חזקות של אורן כולם הגיעו. שמתי לכל אחד מאתנו קצת צ'יפס, שני שצלים וסכ"ום. אחרי שסימנו את האוכל, שחקנו כדורסל. המשכנו לשחק עד שאבא הגיע, הוא שרק לנו שנבוא לעזור לו כי תא המטען של האוטו הסגול שלנו היה מלא בדברים ממש כבדים, לכן הינו צריכים לעשות נגלות הלוך-חזור כמה פעמים. כשסימנו בהיתי בכל הדברים וחשבתי לעצמי כל זה בשביל טוהר?
אחרי חודש הגיעה אלינו הביתה באופן ילדה עם עינים ירוקות וצמה בלונדינית, טוהר, היא הייתה יפה והיתה אצלנו בסלון ממש כבת בית וזה היה ממש מוזר! ביום הראשון לבואה אחרי קצת דיבורי סרק שאני לא זוכר מהם הרבה. הילדה נתנה לאורן פתק מסבתא צילה ובו היה כתוב:

משפחה יקרה
האמת שעד לפני חודש אף אחד לא ידע כלום מהתוכנית שלי לאמץ ילד או ילדה יפים ולתת להם בית. גם לא אבא ואמא. בשבוע שלפני היום הולדת הייתי מתוחה כי חיכיתי בקור רוח לתשובה אם אנחנו באמת נוכל לאמץ את טוהר והתנהגתי מוזר אני יודעת. לא רציתי לספר לאבא ואמא לפני שאני אדע אם זה באמת קורה אז אני מצטערת
ממני באהבה סבתא צילה

האמת שעבר רק חודש מאז שטוהר עברה לגור איתנו. אבל בינתיים זה ממש נחמד, בדיעבד כיף לדבר איתה ואני קצת יותר רגוע עכשיו… לא יודע להסביר מה אני מרגיש… אבל יש לי מעין הקלה מוזרה כזאת.