חוזים בין איישים

תמיד ידעתי לקרוא אנשים.
להבין מה היחסי "תן וקח " שלנו, מה מלל "החוזה" הלא כתוב בנינו.
תמיד יודעת, תמיד אדישה- לא מתרגשת. אני מעל כל זה.
צופה את הצעד הבא, זהירה, לא משחררת יותר מדי כדי לא לאבד יותר מדי. תותחית, מיוחדת, קצת בודדה, אבל חזקה.
נראה לי.
אבל הפעם – לא. אגרוף לפנים , בוקס. ממש הרגיש ככה.
כשישבתי על המיטה שלי, לועסת את הסיטואציה במוח שלי – קיבלתי סחרחורת. לא האמנתי.
אני לא קראתי נכון את היחסים?
אני?
לא שמתי לב למה שכתוב בחוזה הזה? פיספסתי אותיות קטנות? מה קורה פה? יצאתי כזאת קטנה. וזו הרגשה כואבת. נתתי יותר ממה שהייתי צריכה לקבל. פרייארית.
סחבתי עומסי נפש על גבי, הקאתי לפניהם את חולשותיי, ניקיתי ומחקתי דמעות – וקיבלתי מתחת לשכר המינימום שלי.
אין איזה בית דין לדיני נפש? אה, רק עבודה? לא לא, זו הייתה רק מטאפורה, תודה.
בחיים זה לא קרה לי.
אולי זאת אשמתי?
פחות עירנית, יותר משחררת – ויתרתי על הסעיף הזה, וגם מחקתי את הנושא הזה.
לאט לאט "חוזה" – נראה לי מטופש.
למה אני צריכה לעשות חוזים כשאני מתקשרת עם בני אדם?
למה כשאני מסתכלת להם בעיינים אני רואה אש, אהבה , ורוח –
ובמקום זה צריכה להוריד את הראש ולקרוא את הסעיף הבא?
פשוט נתתי לעצמי להרגיש.
לחדור את קירות האינטרסים,
לחדור אגו,
לחדור חוזה.
לקרוע אותו.
והפסדתי.
הפסדתי?