חברים מוזרים
איך זה לחיות עם חברים מוזרים ? את זה גם אני שאלתי, עד שיום אחד פגשתי את אותם אנשים מוזרים.
אני מזמן עזבתי את קירות בית הספר, היום אני בחורה צעירה בת 18 שמתחילה חיים אחרים.
תמיד חשבתי שבבית הספר יש ילדים שונים, אבל אחרי שפגשתי את החברים מהעבודה שלי, הבנתי שטעיתי.
שתבינו למה אני מתכוונת אני אספר לכם מה קרה לי אתמול.
אתמול עברתי ברחוב וראיתי את חברי הטוב אביאם. הוא אחד שתמיד מבקר אצל הרופאים השונים באזור, בגלל דברים קטנים שהוא עובר או מרגיש. ראיתי שהוא הולך עם ראש למטה עם יד בתוך הפה
"אביאם" אמרתי שאני מתקרבת אליו. הוא הביט בי במבט מסכן
"מה קרה אתה נראה חיוור" אמרתי שאני בוחנת את הפנים שלו
"עשו לי עקירה" אמר בקול עצוב
"עקרת שן ?" שאלתי
"לא עקרו לי 500 שקל"
זה מה שקרה, זה באמת מוזר לפגוש חבר שיגיד לכם דבר כזה.
ברחוב או בעבודה, או באיזה מקום מסויים רואים אנשים שונים ומוזרים.
אבל בבית הספר קשה למצא מישהו מוזר, כי כולם כמעט אותו הדבר.
אולי הייתה ילדה אחת מוזרה בבית הספר שהייתי בו כשהייתי קטנה.
הייתי אוהבת לשחק משחקי דימיון ולפתח אותו, ולשתף אנשים עם זה.
הכרתי איזה ילדה ואמרתי לה לשחק איתי
"אנחנו משחקים את המשחק של הדימיון" אמרתי לה
"אני זורקת לך כדור אש, ואת תופסת אותו ומביאה לי אותו חזרה" הסברתי לה. היא חייכה והסכימה
"איזה כדור אש" אמרתי בקול טיפשי, ועשיתי עם הידיים תנועה שאני מחזיקה כדור חם
"תתפסי !" צעקתי, והעפתי את הידיים שלי אל האוויר, כאילו שאני זורקת משהו לפנייה.
והיא במקום לעשות תנועה שהיא תופסת, היא נשארה עומדת עם ידיים קדימה ומסתכלת עלי
"תתפסי" חזרתי. היא המשיכה להסתכל עלי ולא הגיבה. נאנחתי וחזרתי להסביר לה
"אני זורקת ואת מחזירה אותו אלי חזרה" אמרתי
"אה לא ראיתי אותו" אמרה וגירדה את הראש. חזרנו שוב לשחק ועשיתי שוב את התנועה
"תתפסי !" צעקתי. אבל היא לא הגיבה, אותו דבר
"את לא יכולה לתפוס ולהביא לי אותו בחזרה ?" אמרתי לה שאני מתחילה להתעצבן
"למה מה את רוצה שאני ישרף ?!"
לפעמים זה מצחיק להיות עם אנשים כאלה, אבל לפעמים זה מבייש להיות איתם במקום מסויים ואחד החברים אומר
"רגע מי זה ?"
ומה צריך להגיד, שאני לא מכירה אותו ? וזה לא יהיה יפה לחבר השני..
יש חברים משוגעים שמסתובבים ברחוב, שהם לא בסדר, הם לא יודעים מה הם עושים.
וכמו שאנחנו מכירים את האנשים האלה שאומרים
"פדיחות שהם מדברים איתי, וכולם חשובים שאנחנו מכירים" אז מה, זה שאיש זקן שהוא לא בסדר בראש בא ומתחיל לדבר איתי זה אומר שהוא מכיר אותי ? לא. הוא מדבר עם כל אחד, אז מה.
מה שאני מנסה להגיד זה, שזה לא בושה להסתובב עם מישהו שונה ממך.
אז מה עם רמת האינטליגנציה שלו הוא לא כמו שלך, אז מה עם הילדה הזאת שמנה ואת רזה, אז מה עם הוא אתיופי ואת לבנה, אז מה עם היא פוזלת ואת לא, אז מה עם הוא חנון ואתה מקובל
זה לא אומר שצריך לעזוב את אותם אנשים ולא להסתובב איתם.
צריך לחשוב על זה פעם אחת, מה השני מרגיש כשדוחים אותו, אתם הייתם רוצים שהשני ירמוז לכם
"לא.. מצטער בסוף אני לא הולך" או "לא מצטער מצאתי מישהו אחר"
בטח שאף אחד לא היה רוצה את זה. אז אם אתם חושבים שצריך לעזוב את אותו אחד בגלל סיבה קטנה טיפשית, זה לא בסדר.
תחשבו טוב לפני שאתם מדברים אל מישהו שהוא לא ניראה לכם טוב, כי אתם יכולים להשאיר לו צלקת לכל החיים.
תגובות (3)
אני כל כך מסכימה.
אני מכירה את ההרגשה הזאת דווקא שאת משחקת עם חברה והכל, אבל כשיש עוד אנשים באזור היא לא משחקת איתך ומכחישה קשר..
אני חושבת שזה נכון להתחבר עם השונה והסתכל עליו כאילו הוא רגיל, אבל לפעמים פשוט צריך לקחת פסק זמן מכולם, והפסק זמן הזה גורם לכמה בעיות ואי הבנות. (ואין דרך אחרת להסביר את זה..)
בקיצור, התחברתי. ^^
כן… לגמרי. אנשים לא מבינים שלכל אחד יש התבגרות שונה. בזמנים שונים ובתחומים שונים- אז גם אם עכשיו זה נראה לכם פאדיחות להסתובב איתו ? תאמינו לו שבעתיד הוא בעצמו ילקה את עצמו על הבושות מהעבר אם לא תיצרו קשר…
בסופו של דבר אנשים מתבגרים. ונעשים פחות או יותר באותו איזון מחשבתי. מאוד אהבתי את המסר העמוק, וחשוב לי לומר שזה די מדהים שניסית לספר את זה מנקודת מבט של בחורה! לא כולם היו עושים דבר כזה.
וואו. אני חייבת לומר שהייתי מאוד מופתעת מהפסקה השנייה. "היום אני בחורה צעירה בת 18". זה גרם לי לחייך לרגע, כי הייתי שם! אני גם חייבת להודות שבמסגרת החיים שלי גם יוצא לי הרבה להיות במצבים כאלו. כשאנשים זרים מדברים איתך כאילו הכרתם למשך זמן מה, כשילדים גורמים לך להרגיש מטומטם…
ובכלל התחושה הכללית הזו שאם אדם מסוים לא עובר את ה"סטנדרטים" שלך ל"חבר המושלם" אי אפשר להתחבר איתו בכלל. זו תחושה לא נכונה שלצערי התנסיתי בה כחלק מגיל ההתבגרות שלי. יש הרבה אנשים שונים בעולם ואי אפשר לשלול אנשים רק על סמך איך שאנחנו מקטלגים אותם.
ועכשיו לכתיבה עצמה. כתיבה קולחת, נעימה, אפשר בקלות לזהות את הסגנון שלך. אני חייבת לציין את השינוי בכך שסיפרת את הסיפור מנקודת מבט של אישה צעירה. זה ממש לא מובן מאליו וזה אפילו די קשה. ועשית את זה בלי שום בעיות נראות לעין הקורא. זה באמת ראוי להערכה.