חברות

מתילדה ונורמה חברות מאוד טובות. נורמה כל הזמן מצלמת את מתילדה ובוהה בתמונות. מתילדה כל הזמן אומרת לחברות הכי מקובלות שלה שהיא הכי אוהבת את נורמה. נורמה כל הזמן מחכה ליד הטלפון להודעה ומתילדה כל הזמן שולחת לה כמה היא אוהבת אותה. נורמה מביטה בחלון האוטובוס בעיניים גדולות, מחכה לראות את מתילדה מנפנפת בידה מבין ההמון. יד חיוורת הייתה עולה למעלה ומנפנפת, ובימים בהם נורמה קלטה זאת היו אלה גם הימים שהייתה מסתממת מן מחשבותיה.

על מתילדה עוברת תקופה קשה. החיים שלה הם לא באמת איך שהיא רצתה שיראו. העבודה הקשה שהיא שמה לא מניבה לה דבר מבין כל מה שהיא באמת רצתה להשיג. היא ילדה יפה, חביבה, מקובלת ומנומסת שהמורים אוהבים והיא לא מרגישה בדרך כלל לבד. אבל משהו בדרך שהתפקיד עייף אותה היה נראה לה לא נכון. זה לא משהו שהם עושים לא נכון, זו היא. הם מסתדרים ביחס אליה, והיא מציגה להם לפעמים דברים לא נכונים לראווה. היא שכחה מה זה, וכדי לצאת למסע בו היא תזכור היא אמורה לנתק כל הסחת דעת חיצונית עד שתתרכז מספיק בעצמה בשביל לזכור.
היא אמרה לחברותיה שעוברת עליה תקופה קשה. היא הפסיקה לדבר ולהתרכז. היא הייתה שם, איפה שהיו צריכים אותה, אבל היה נדמה גם שהיא לא.
מתילדה ונורמה מתחילות להתרחק.
מתילדה כבר לא שולחת לה מבטים בוחנים בכיתה. המבטים שלהן לא נפגשים יותר ונורמה מרגישה כאילו היא עומדת בתחנת אוטובוס עזובה כשיורד עליה גשם, מחכה שם. היד מן ההמון שכחה להתרומם. הדיבור החל להיות דל ויבש יותר מסיממנים של אהבה. נורמה הייתה מנסה לשאול מה קורה אבל רק נדחקת הצידה והצידה יותר. היא לא הייתה במרכז תשומת הלב. ולמרות שמתילדה תהתה כל כמה זמן אם זה צודק להיות ככה דווקא כלפי נורמה , המשיכה להתנער ולהתכנס אל תוך עצמה. היא ניסתה להסביר לנורמה שהיא עוברת משהו. אבל חוץ מ'אני עוזבת אותך' נורמה לא יכלה לשמוע דבר.

הימים עברו. החודשים כאבו. התקופות חלפו להן במעין חוסר משמעות כואבת של דחיפת הזמן. ומתילדה נזכרת.
היא מנסה לפרוח שוב פעם ולעודד את השורשים שהתחבאו מתחת לאדמה לשוב לפרוח, במטרי גשם קלילים. אך נורמה מסרבת לקום.
נורמה שכחה.
הגינה של מתילדה נראית כבר הרבה יותר ירוקה. גם החברות שהמשיכו בלעדיה, זכרו איפה הכל הפסיק. הן חיכו לה והתבצרו עד לבואה, המשיכו לקנן בשכבה תת קרקעית, כמו פרחי חורף. הן השיגו לה מקום חדש, כי חיבה לאנשים לא נעלמת וכי מעולם לא הייתה להן ממנה דרישה כי תישאר לעד. אבל כשעיניה היו פוגשות בעיניה של נורמה, פותחות אותה ומעודדות אותה לקום, הן היו קרות ונורמה לא הייתה עונה שום דבר. נורמה התנהגה כאילו היא כבר מתה בגינה.

מתילדה עזבה אותה. שום מילה שהיא תוכל להגיד על זה לא תשפר משהו. כשהיא צריכה אותה , מתילדה נעלמת. מה שהיה בניהן היה הרבה יותר מדי חזק מכדי לקטוע באמצע, כן נורמה חשבה. בהפסקות, כשכבר לא הייתה מקבלת ממנה יחס הייתה פונה לברוח אל השירותים. היא הייתה אוכלת שם לפעמים, לא רוצה להיראות או לראות בעיניו של אף אחד. הכי היא לא רצתה להיראות בעיניים של מתילדה. אוכלת לבד. בהסעות, הייתה מתאפקת שלא להראות מבט כאוב כשכבר עוד יום שום יד לא הייתה עולה למעלה. והמחשב עם התמונות, היו מביטות בהן עיניים כבר בוכות.
נורמה נאלצה להרוג את מתילדה בראש שלה. מתילדה מבחינתה לא חוזרת. מתילדה כואבת לה. היא אוהבת את מתילדה. היא מאוהבת במתילדה. אך אם מתילדה תחזור, נורמה תהיה מטורפת.
היא תשים לב לכל מבט שלה. היא תקנא. היא תאשים אותה בסתר ליבה על דברים שאין לה יכולת לשלוט בהם. היא תהיה אבודה ותגן כמו אדם רדוף על אבן הלב החדשה שנתנו לה לשמור עליה. העיניים של נורמה יהיו נראות אחרת, כי היא תכיר את טעם האובדן. הידיים של נורמה לא יעזבו שום דבר יותר. והיא לנצח תזכור ותרגיש את תחושת האבדון, תעלעל בזה בזיכרון שלה. היא תציב אנדרטה לכבודה. היא לא תתן לתחושה הזו ללכת, אף פעם יותר, וכמו אחוזת טירוף תצמיד את התחושה הנוראה עמוק אל ליבה.
אז היא עוזבת את מתילדה. היא לא יכולה לראות יותר אהבה בחיוך הזה. או חום במבט הזה. לא כי אין, או כי עיניה התעוורו, אלא כי היא איננה עוד יכולה להרשות. היא עוזבת את הכל. היא לא תאמין לכלום יותר, לא לא לעיניים של עצמה. מבחינתה מתילדה הייתה ולעולם לא תחזור.
לפעמים בחושך עת הייתה הולכת לישון היא הייתה תוהה, אם מתילדה באמת הייתה אי פעם. אם משהו מבין כל זה בכלל היה נכון ותחושה נוראה של חרדה הייתה פוצעת את הגרון שלה, כשהיא הייתה מרגישה נחנקת. אבל היא בחרה להאמין שכן. מתילדה הייתה קיימת, לכל כאבה ואהבותיה. היתה משמעות. רגשות, שבהווה לא עוד חשובים, נגמרו, שכבר לא תרגיש עוד.

כשעיניה של מתילדה היו פוגשות בעיניים של נורמה המסיבות מבט, הייתה נדקרת בתחושה קצרה של קיפאון. למה נורמה לא חוזרת אליה? מתילדה חשבה שהן חברות. היא הייתה נעלבת ולבסוף הפסיקה לגמרי לנסות. חוסר העניין המופגן של חברתה צרם לה מאוד. האם כל אהבה שאי פעם הייתה בניהן הייתה שקר? האם היא לא מסוגלת לחזור לאהוב אותה עוד? האם הייתה נוחה לה בתור תחביב וכעת אין במתילדה עוד צורך? האם נורמה מצאה מושא אחר להעריצו? בלילה, הייתה נדקרת מתילדה בדקירות של אשמה. האם היא זו שהביאה את זה על חבריה? היא העדיפה לחשוב שכן. זו היא. היא הייתה נהנית מן הדקירות האלה, כאילו יכלה לשחרר אותם מן הכיעור בתמונה, לזכור אותם יפים ולהשליך הכל עליה ועל טעויותיה. היא רצתה תמונות יפות. האם ההתחשבות בעצמה היא זו שרצחה אותם במו ידיה? האם אסור היה לה להתרחק מהם? וכשאמרה 'הם' חשבה רק על אחת. זו שמבין כולן באמת יכאב לה אם היא לא תחזור.
זו שמתילדה חשבה שהיא מיוחדת ובנוסף כל כך אהבה אותה. היא ידעה שנורמה מעריצה אותה, אך בסתר מתילדה רצתה להיות כמוהה. כל התמיכה שנורמה הביאה לה, אליה מתילדה בחיים לא תוכל להשתוות ומתילדה תמיד ידעה את זה. העיניים שתמיד יקבלו ומבטיחות אהבה נצחית וקבלה מושלמת. מתילדה הייתה מוכנה להרוג בשביל העיניים האלה. רק עליה הייתה סומכת תמיד לאהוב.
גם נורמה חשבה ככה, בזמנו.
להיות קשורה לאנשים כמו כלב, ואם אתה בורח, תדע שהבעלים שלך גם לעולם לא יסכים שתחזור. היא הרגישה ככה, כמו הכלב הזה, שעכשיו בוכה ליד הדלת. הוא חשב שהאהבה של הבעלים שלו היא בלי קשר. שמותר לו להתרחק ולהריח את ההרים אם הוא רוצה. לטייל בגינות של פרחים ולחזור לא מאוחר מאחרי כמה שעות. ושהם עדיין יהיו שם. היא. היא שהזכירה לה כמו בית. כי משהו אמיתי זה לנצח להיות. כשהיא תיסע לחול הבית שלה עדין יהיה שם. וכשהיא תעבור לגור בתל אביב עם החבר, ההורים עדיין יאהבו וירצו. באותה מידה. אותה מידה, היא לוחשת.
אך האין היא מבינה, מתילדה, כי בגדה בה? האין מבינה, נורמה, כי היא בוגדת בחברתה? האין הן מבינות בגידות מה הן?
אם כי שתיהן צודקות במאת האחוזים. אותו הדבר.