חברות

תודה לכולכם, שאתם לא רואים כשבאמת רע.
תודה שאת פה למעני,
מתחילה שיחות, מבררת מה איתי,
משתפת.
מראה מה החברות שלנו שווה
מראה שהיא שווה יותר מפגישה פעם בשבוע,
פעם בשבועיים.
בכלל לא.

ועוברת לה עוד שנה של עצב ודיכאון שזורם במעגלים
ולא באמת משתחרר לאנשהו.

ומגיעים הדיבורים, שיחת נפש מעמיקה, אני שופכת הכל ובוכה.
את מבינה ומתנצלת ומבטיחה שהכל ישתנה,
עושה לי מין גוון ורוד כזה בעיניים, של תקווה.

כמובן שאחרי מספיק זמן הגוון הזה הופך לשחור בולעני.

כי ההתנצלות היא שקר וההבטחה היא שקר והקשר הזה הוא שקר
ואפילו האמת היא שקר.

והמציאות? בדיוק בצבע ששוקע לי בעין, בראש, בלב
ובולע בפזיזות ובגאווה את המחשבות הטובות יותר, לוקח אותן ומעמיד מולן את המחשבות השחורות, החזקות, שסיימו מסלול של השמדה צורבת.
והמחשבות האלה, כמו הצבע, בולעות את החלשות מהן.

כך שמה שנשאר בסוף, לא תקווה, לא שמחה ולא מחשבות טובות.
נשארת רק אני. בחדר. עם השחור הבולעני.