השיחה היחידה

אני זוכר את היום הזה, אל תחשוב ששכחתי.
אתה ישבת לבדך על הטריבונות שבמגרש, ועישנת לעצמך סיגריה. שיערך הבהיר בצבץ משולי כובע הגרב השחור שחבשת לראשך. הסתכלתי עלייך ממרחק כמנסה להבין מי אתה בדיוק, מפני שמעולם לא נתקלתי בך לפני כן.
אני מודה שהייתי מעט חצוף מתי שניגשתי אלייך וביקשתי ממך סיגריה. אבל אתה ענית בחיוך והבאת לי.
ישבנו שם כמה דקות, מתענגים על עשן הסיגריות ששאפנו לריאותינו. בזמן שהשמש כבר הספיקה להחליף את צבעה לכתום בוהק, והחלה לשקוע מאחורינו. הבטתי בך, מנסה להבין באיזו צורה לקשור עמך שיחה שתגלה לי מיהו אתה.
הקדמת את שאלתי. "מה אתה עושה פה?" שאלת במבט מתעניין.
לקח לי זמן לענות. הסתכלתי על הסיגריה שהייתה בידי, על המעט שנשאר מימנה.
"מעשן." עניתי. לא רציתי להתחיל לספר לך על הריתוק שקיבלתי עקב העישון בשטח בית הספר, וזו הייתה הסיבה שלא היו לי סיגריות לעצמי ונאלצתי לבקש ממך.
צחוקך היה רך, "ומה עוד?" שאלת.
הסתכלתי לעברך, השמש השוקעת העניקה לך מן הילה זהובה שקרנה סביבך. הרגשתי שאתה אדם מיוחד, אולי בגלל זה נזהרתי כל כך.
"אני חושב שאין לי ממש מה לספר על עצמי שיעניין אותך." אמרתי בחיוך נבוך.
הופתעת. "אין לך משהו מעניין לספר על עצמך? אין מצב, לכל אחד יש דרך חיים ייחודית ועטופת מסתורין." אמרת לי, וזרקת את שארית הסיגריה לקרקע.
נשמעת לי אדם מסתורי בעצמך. "אתה חושב ככה?"
"בהחלט." לא היו ספקות במילותייך.
השיחה התחילה לזרום, ואיתה גם האמת נגלתה. דיברנו על עניינים שמעסיקים אותנו מדי יום, כגון משפחה, חברים, תחביבים, ובית הספר. בכל אחד מהנושאים אתה דיברת מהלב, הבעת את מה שאתה מרגיש. קולך היה נשמע יפה בשקט שבשקיעה, נהנתי להקשיב לך. וכשאתה הזמנת אותי להביע את עצמי בעניין, לא חששתי לומר בפנייך את האמת שלי.
היינו אנחנו עצמינו. הלב שלנו היה גלוי זה מול זה. אתה גרמת לי להרגיש חום במקום פחד, הבאת אותי למצב שאני מתרגש לשמוע אותך.
"אתה אדם מיוחד." אמרת בשלב מסוים של השיח.
הסתכלתי עלייך כשכוכבי השמיים הספיקו להופיע מאחורינו, עינייך התכולות שברו את הרצף של האפלה. "תודה. עכשיו אני מבין מה הדבר שמייחד אותנו." אמרתי בחשיבה.
"מה מייחד אותנו?" שאלתך נשמעה די סתמית, אבל אני יודע שזה לא היה כך כלל.
"הנפש." הסתכלתי בנפשך. הנפש שלך ייחדה אותך.
"אתה צודק." הסכמת עם דבריי בחיוך קורן.
לאחר השיחה הזו, גיליתי הרבה דברים. גיליתי שיש אנשים שאני יכול להיפתח אליהם, גם אם אני בחיים לא פגשתי אותם. גיליתי שיש אנשים עם נפש, אבל חלקם פשוט נוטים להתחבא מאחורי חומה עבה ולא להראות את פניהם האמתיות, כמוני.
השיחה נעמה לי. הצטערתי כאשר נגמרה. מאז אני מחפש אותך כל יום בטריבונות, כששמך מהדהד בראשי.
טיילר. איפה אתה, טיילר? מדוע אתה לא חוזר?
לאן נעלמת?
האם לעולם לא נוכל לדבר שוב?
האם לעולם לא נוכל להמשיך לגלות מי אנחנו באמת?
השאלות האלו מופיעות בראשי מדי יום, ואני לא מוצא להן תשובה. אולי אתה תוכל לענות לי עליהן.