העולם על פי סטפני – פרק 1

"סטפני, קומי – זה היום הראשון בבית הספר ואת יושנת במיטה כאילו מה?" אמר אלברט – אביה של סטפני.
"הילדה לא מקשיבה" הרים את הטון "סטפני" צעק והוריד את השמיכה וראה ששם יש רק בובה אבל במקום להתעצבן, צחק. למרות שבמקרה הזה אבא של סטפני היה נוהג להתעצבן, אבא של סטפני הוא כנראה אבא נחמד.
"אוהו – הנה הגברת הצעירה" אמר והבחין בסטפני שישבה ואכלה את הדגנים שלה "למה עשית את זה? אה? שובבה, שובבה – איזה שובבה!" וכל פעם שאמר שובבה דגדג אותה והיא צחקקה.
"איך את? מתרגשת מהיום הראשון בחטיבת הביינים?" שאלה אותה מירי – אימה.
"דבר ראשון" אמרה סטפני בראש מורם כמו חיילת ועם קול של מפקדת "זה לא היום הראשון בחטיבת ביינים, זה היום הראשון בחטיבת הביינים החדשה!" המשיכה "דבר שני, למה עברנו לכאן, מקום כזה "פופולרי" עם מלא מקובלים, למה עברנו? אה! מה היה רע – בעיירה, שם באמת הבינו מה זה לחיות את החיים, וכאן לכו תחיו את החיים של כל המתלהבים – אבל אני " המשיכה עם הקול של המפקדת "הם אצלי יאכלו חול!!" והייתה עם ראש מורם.
"זו הבת שלי – תני חיבוק לאבא ואמא " אמר אלברט ולחש בקול חלש "בהצלחה ביום הראשון בחטיבת הביינים החדשה" סיים לומר.
סטפני הלכה אל כיוון הדלת, הסתובבה ורצה בחזרה אל הוריה ובכתה על כתיפיהם.
"לא רוצה לעזוב, אם לא יהיה לי טוב? רוצה להישאר אתכם! בבקשה…" וטיפה נחנקה מקול הדמעות ונהייתה אדומה "בבקשה"…..
"טובב" אמר אלברט בקול נאנח רגוע וחמוד "אני לא יכול לראות ככה את הבת שלי!" והרים אותה על הכתפיים. "בואי היום נהיה ביחד- תשני קצת, מחר תלכי ואם את רוצה תלכי ברגל – יום טוב, אל תשכחי לספר לנו הכל" אמרו שניהם את המשפט האחרון ביחד.
"תודה אמא, תודה אבא" אמרה סטפני.
מירי הלכה לעבודה ואלברט נשאר עם סטפני.
"אני גאה שאת הבת שלי" לחש באוזנה.
"תודה אבא" לחשה לו גם.