מי אני בלעדיהם?
הרבה שואלים אותי:
"איך זה שיש לך כל כך הרבה חברים וכולם הכי טובים?"
"איך יכול להיות שיש לך 10 ידידים הכי טובים ועוד 15 חברות הכי טובות?"
"איך את מצליחה לשמור על קשר עם כולם?"
התשובה היא פשוטה.
הם מה שמחזיק אותי,
לא, לא התכוונתי למשפחה שלי.
זה לא שאני ממעיטה בערכם, אבל משפחה לא בוחרים.
חברים דווקא כן,
במיוחד אני.
כשאני נכנסת לחנות בגדים אני ממלאה את הסלסלה בבגדים עד גדותיה,
אני מנסה את כל הגזרות, גם כאלו שאף פעם לא ראיתי, אני מודדת בגדים מכל צבעי הקשת ומכל סוגי הבדים, עם חורים ובלי חורים, כותנה וצמר, גי'נס ושיפון .
אך בסופו של דבר אני יוצאת עם מעט מאוד בגדים, אם בכלל.
כמות כזאת שאפשר לספור על כף יד אחת.
בשקית יש רק את הבגדים שבאמת התאימו לי,
אלו שהסתירו את הפגמים והבליטו את היופי.
אלו שאפשר להרגיש כאילו נתפרו במיוחד בשבילי.
ככה נבחרו גם החברים שלי.
הכרתי הרבה אנשים בחיים שלי, בבית ספר היסודי ואז בתיכון, באֵין סְפוֹר החוגים שנרשמתי אליהם, בלימודים המאוחרים ואז בעבודה.
אבל תמיד ידעתי לבחור את החברים שלי, אלו שלא יברחו כשקשה, אלו שישארו לצידי גם כשכבר לא יהיו חייבים לראות אותי כל יום.
בסופו של דבר, אלו ששמרתי לצידי הם אלו שהכי אהבתי, אלו שהשהות איתם מוציאה ממני את הצד הטוב שבי, אלו שנראה כאילו המפגש בנינו לא היה סתם הצטרפות מקרים.
הם מה שמחזיק אותי,
יכול להיות שאנשים לעולם לא יבינו את זה.
אבל אני צריכה אותם, את כולם.
מבלי שישימו לב אני מחזיקה אותם קרוב אלי
תמיד.
שלא יברחו. מחבקת חזק ותמיד דואגת,
אני חושבת עליהם לפני שאני חושבת על עצמי
זה אף פעם לא היה קל להיות בקשר עם כל כך הרבה אנשים,
ועם הזמן זה נהיה אפילו קשה במיוחד כי החברים מצטברים עם השנים,
והידיים שלי לא תמיד מספיק גדולות כדי לחבק את כולם,
לפעמים חלקם רחוקים ואני מתגעגעת,
לפעמים חלקם עצובים ואני צריכה לשמח,
ולפעמים אחד מחליק לי מבין הידיים, וזה כואב לו,
וכשכואב לו כואב גם לי.
אבל אני מיד מרגישה את זה ומרימה אותו חזרה.
זה שווה את זה.
כי הם מה שמחזיק אותי,
הם מילה טובה ביום קשה,
הם צחוק ביום עצוב,
הם חיבוק חם ביום קר,
הם פשוט כאן לצידי ותמיד יהיו.
כי החברים שלי הם חברים לכל החיים.
תבחרו לכם כאלה משלכם, שלי תפוסים.
תגובות (0)