החברים הכי טובים

הייזל צעדה על האספלט בזהירות, הקוקיות שלה, שהתפרקו למחצה קפצצו על כתפיה. היא צעדה, מתעלמת מריחות הזבל שתמיד היו שם. היא הייתה רגילה לזה. גם בבית הקטן שלה היה את הריח הזה, בנוסף לריח האלכוהול והסיגריות, והבשמים הזולים שבהם השתמשה אמה. היא תמיד העדיפה את הסמטה הזו, המלאה זבל ושברי זכוכית על פני ביתה, בבניין הרעוע. עם האמא שלה, שהייתה שותה מבקבוקים מוזרים מזכוכית שלפי מה ששמעה הם נקראו אלכוהול. פעם היא ניסתה לשתות מזה, ואז אמא שלה נתנה לה סטירה. כמו שהיא ניסתה לאכול את הדברים המוזרים האלה שאמא שלה הייתה מכניסה לפה ושהיה יוצא מהם עשן. ואמא שלה הכתה אותה שוב.
היא לא אהבה את אמא שלה. היא גם לא אהבה את הגברים שהיו מגיעים הביתה והיו נכנסים עם אמא לחדר, ואז היו קולות מוזרים. תמיד היה מגיע כסף אחרי זה, אבל זה לא היה כיף. ועכשיו אמא שלה שוב נכנסה, עם גבר גבוה ושחור שיער ועיניים, היא לאחרונה בילתה איתו הרבה. הייזל לא אהבה אותו ויצאה בריצה מהבית ברגע שהוא נכנס.
נעלי הספורט שלה, ששרוכיהן היו פרומים חבטו ברצפה שהלכה. היא אחזה בידה את חצי הלחמנייה שלה ולעסה.
לפתע נתקלה במשהו, ולפני שהספיקה להבין היא הייתה על הרצפה, כאב חד ננעץ בברכה וסנטרה והיא פלטה יבבה. היא קמה בקושי, בד הברך של מכנסיה המרופטים היה ספוג בדם, והיא הרגישה רטיבות זולגת במורד סנטרה, והיא פלטה יבבה נוספת. היא לא עלתה הביתה. אמא שלה תכעס נורא על שהיא הרסה לעצמה את המכנסיים.
היא שמעה רשרוש, ציוץ לידה והשפילה את מבטה. חצי הלחמניה שלה היה מוטלת על המדרכה, ומשהו קטן וחום, עם זנב ארוך ומתפתל עמד קרוב לזה.
היא חטפה את הלחמניה מייד "זה שלי!"
היא השפילה מבט לגנב-הלחמניות. זה היה עכברוש, היא למדה עליהם בכיתה. הוא היה קטן וחום, עם עיניים שחורות נוצצות שהביטו בה. אמא שלה הייתה נוהגת למחוץ בנעליה את היצורים האלה, היא קראה להם מגעילים, דוחים.
הוא לא דחף אותה, הוא לא הרביץ לה, הוא לא קרא לה מוזרה וענייה. היא קירבה את ראשה אליו. "שלום."
הוא פלט ציוץ.
היא חייכה. היא אף פעם לא חייכה. אבל עכשיו היא רצתה, היה לה כיף. "אני הייזל" היא אמרה.
הוא צייץ שוב, והתקרב אליה.
"אני אקרא לך בילי" החליטה. "אנחנו נהיה החברים הכי טובים."
הוא צייץ שוב, ורחרח את הלחמנייה שלה.
חברים חולקים את האוכל שלהם אחד עם השני.
"הינה קח" היא בצעה חצי ממה שנותר מהלחמנייה שלה ונתנה לו אותו. היא התקרבה אליו ואכלה את החלק שלה. "נהיה תמיד יחד. אנחנו החברים הכי טובים"

–

הייזל השתחלה לתוך נעלי הספורט שלה, הן לחצו כל כפות רגליה.
אבל היא ילדה גדולה, וילדה גדולה לא מתלוננת. היא כבר בת שמונה וזה היום הראשון שלה בכיתה ג'. "שלום חבר" היא ליטפה את בילי. "היום אנחנו עולים לכיתה ג'!"
הוא התכרבל על המיטה. "אל תדאג." היא אמרה לו "אני לא אתן לאנבת' לשפוך עליך נצנצים שוב. ואני לא אתן לסטיבן לשחק בך כדורגל. אני אשמור עליך כמו שאתה שומר עלי, זה מה שחברים עושים."
היא לקחה אותו, ובעדינות רבה שמה בכיסה, הוא החל להתפתל.
"אני יודעת שלא כיף לך בילי. אבל אסור שליאה תראה אותך. היא תמחץ אותך" הייזל הושיטה יד וליטפה אותו "ברגע שאני אצא מהבית אני אוציא אותך מהכיס, מבטיחה."

היא צעדה בחצר בית הספר, ממהרת לכיתה.
"תעצרי, מוזרה." הקול המצווה והגבוה. הייזל נעצרה והביטה.
אנבת' עמדה שם, מאחוריה כל הבנות והבנים המקובלים. אנבת' הייתה יפה, מאוד יפה. השיער הבלונדיני הארוך שלה היה חפוף והדיף ניחוח תותים. והיא לבשה שמלה ורודה חדשה עם סרט ורוד בשיער.
"מה את עושה פה?" אנבת' התקרבה "את ענייה, את מוזרה. הבגדים שלך ישנים ומגעילים, לא רוצים אותך כאן!"
הייזל נרתעה. "לכי!" אנבת' דחפה אותה בכוח והיא נפלה "לכי מפה! לכי את העכבר המגעיל שלך! את מוחרמת!" ובמילים אלה הסתובבה והלכה משם, כולם מטופפים אחריה.
הייזל התרוממה, היא חפנה בידיה את בילי והתייפחה. לא אוהבים אותה, וקוראים לחבר הכי טוב שלה מגעיל.
"אתה לא מגעיל בילי" היא לחשה לו "אני אוהבת אותך, אנחנו החברים הכי טובים"

–

כל הבנות סביבה התחילו להתפתח, שרלוט איבדה את שומני הילדות שלה, אנה גבהה ואנבת' אפילו השתמשה כבר בחזייה. ורק היא נשארה שטוחה ונמוכה. היא הביטה במראה הסדוקה, בשיער החום חסר הצורה, בעיניים המשעממות החומות.
"בוא בילי" היא הפנתה אליו את מבטה. בחדשים האחרונים הוא הפחיד ואתה. הוא בקושי זז, בקושי אכל, והפרווה שלו התחילה לנשור. היא התקרבה אליו "אתה בסדר?"
הוא פלט ציוץ זעיר והיא התיישבה לידו. היא היתה בת שתיים-עשרה. אז בן כמה הוא?
"בילי" היא הרימה אותו "אתה חושב שאני יפה?"
הוא פלט ציוץ והתכבל בידיה. היא חייכה ואימצה אותו לליבה.
"מה. נראה. לך.?" הייזל התכווצה. ליאה עמדה בפתח הדלת, מתנודדת קלות. היא הדיפה ריח סיגריות ואלכוהול. ואותו בושם זול מגעיל. "שום דבר" מלמלה הייזל. "מתארגנת לבית הספר."
ליאה התקרבה אליה בנדנוד, השפתון הזול בו משחה את שפתיה נמרח מעט, חולצה הייתה פתוחה וחשפה את החזייה שלה. הייזל חשה בבחילה עולה במעלה גרונה. היא לא האמינה שהאישה הזאתי הולידה אותה. "מה את מחזיקה ביד?"
אוטומטית הייזל הצמידה את בילי לחזה. "לא עניינך"
"ענייני ועוד איך" להטה ליאה. "את הבת שלי, זה הבית שלה. מה את מחזיקה שם?"
"לא עניינך!"
ליאה הושיטה את ידה ובמהירות מפתיעה תפסה בזנבו של בילי. הוא פלט ציוץ כאב.
"תפסיקי אמא!" צווחה הייזל "זה כואב לו-"
ליאה חייכה, אבל החיוך לא היה נחמד בכלל "אל תדאגי, מותק. לא יכאב לו עוד." לעיניה הנקרעות מאימה של הייזל היא הניחה אותו על הרצפה, היא הרימה את רגלה כאשר הייזל הבינה מה עומד לקרות. היא צווה וזינקה "לא אמא! לכי! אסור לך –"
הרגל של ליאה התקרבה, הייזל זינקה הושיטה את ידה –
מאוחר מידי.
ליאה ניערה קלות את נעל העקב שלה, "תנקי את הבלגן" אמרה בשלווה ויצאה משם.
הייזל בהתה, היא בהתה בגוש-הפרווה הקטן המכוסה בדם והדמעות פרצו מעיניה. היא הרימה אותו, חפנה בו את פניה, מתעלמת מהדם. הא היא לא יודעת כמה זמן ישבה שם. אם שעות, ימים, שנים.
היא רק ידעה דבר אחד, היא איבדה את החבר הכי טוב שלה.