החברות הכי טובות – פרק 1

היי, שמי לירון, אני בת 16, יש לי אח גדול בן 18, שמו עידן, והוא ממש לא מקל עליי.
עברתי לפנימייה בימים האחרונים בגלל שהוריי.. נפטרו…
אז זה היה יום בהחלט סתווי, הרוח שיחקה בענפי העצים כילד המשחק בכדור, זה לא היום הכי טוב להתחיל בו התחלה חדשה.
דודתינו שרה לקחה אותנו אל הפנימייה הקרובה, קיבלנו חדרים שונים.
עליתי במדרגות המתכתיות אל המסדרון הארוך והשומם, "הלו? יש כאן מישהו?" תהיתי.
המשכתי ללכת, "חדר 14…" שיננתי לעצמי.
פתחתי את דלת חדר 14, נכנסתי אל חדר יפיפייה, הקירות היו לבנים, ובקצה החדר טפט ענק בצורת גיטרות בצבעי שחור וורוד כהה, המיטה הייתה שחורה וממוצעת בוורוד, הארונות היו שחורים גם הם, עם ידיות ורודות בצורת לבבות, והרצפה ריצפת פרקט חלקה.
מראות השתררו בכל אזור בחדר, ופוסטרים של זמרים מפורסמים הודבקו על קירות החדר.
ניבשת גדולה נתלתה על בתקרה, והתנדנדה לה, מפזרת את יופייה בחדר, ורודה עם נרות לוהטים.
לא היו מילים בפי, אפילו לא הייתי בטוחה אם אני בחדר הנכון.
הייתה דלת אחת בחדר, אני מניחה שזו הייתה דלת חדר האמבטיה, את הדלת הזו לא פתחתי, רציתי להנות מעט מרגעיי הראשוניים בחדר.
אז דלת האמבטיה הגדולה והשחורה נפתחה, "אז את החדשה?" נשמע קול.
מולי עמדה נערה בלונדינית גבוהה, בעלת עיניים ירוקות ושיער זהוב, זורח כשמש.
"כן…" מלמלתי מעט נבוכה ומתרגשת בו בזמן, בעודי מסמיקה.
"טוב, זה החדר שלי, אני מניחה שאת השותפה שלי לחדר." אמרה וחייכה.
הנהנתי לאישור, "יש לך חדר מאוד יפה." החמאתי לה, "תודה." אמרה.
"שמי לירון, ושמך?" שאלתי אותה שאלת היכרות.
"שמי נוי, נעים להכיר." אמרה.
"נוי זה שם ממש יפה…" אמרתי לה, "תודה," השיבה, "בואי ואכיר לך את מי שמתגורר כאן." הוסיפה.
"אשמח." עניתי.
היא תפסה בידי מצחקקת, והובילה אותי יחד איתה, כאשר מזוודותיי נשארו בחדרנו, התהלכנו הרבה.
בסופו של דבר, הגענו לבריכה של הפנימייה, כולם היו שם, חלק במים, חלק על מיטות השיזוף, וחלק סתם אכלו גלידה.
"מקום נחמד יש לכם פה…" מלמלתי, הבטתי בכולם שהסתכלו עליי ועל נוי.
אז חבורה של בני נוער, בנים ובנות, התקרבו אלינו, הם שאלו אותי שאלות כמו מה שמי, ואיך הגעתי לפה.
עניתי.
"כל יום ב- 8:00 יש לנו בית ספר, אתן לך את המערכת ואעזור לך להשיג את הספרים." הציעה נוי בנחמדות.
"תודה." אמרתי מחייכת.
הסתובבנו שתינו בחצרות הפנימייה, ואז הגענו לחלק החקלאי בה.
נשמעו רעשים של דהירות, הרעש התחזק, ואז נער יפה תואר על סוס בצבע אופרה התקרב.
היה לו שיער שחור ועיניים כחולות… ועור בהיר מאוד…
"היי…" אמרנו לו מחייכות.
"היי." הוא החזיר לנו בחיוך, "ומי את?" שאל אותי.
"זה דניאל, הוא החתיך של השכבה…" לחשה לי נוי באוזן.
הוא באמת נראה טוב, הסמקתי במבוכה, וקיוויתי שהוא לא שומע את ליבי שפעם בחוזקה, "שמי לירון." השבתי לו בפשטות על השאלה.
"הייתי נשאר לדבר איתכן אבל יש לי עבודה, להיתראות." אמר בנחמדות ודהר על הסוס הרחק.
"וואו, חדרים מעוצבים, בנים חתיכים, בריכה, חווה, יש לכם פה הכל…" אמרתי לנוי.
"מחר תהיי בבית הספר שכאן לראשונה, ואז תחליטי אם את אוהבת את המקום או לא." היא אמרה.
"למה את מתכוונת?" שאלתי אותה.
נוי חייכה, "את תיראי," אמרה, "את תראי…" חזרה על דבריה.