החבר'ה ואני – פרק 1

פנימייה זה דבר מוזר.
אם לא היו ממציאים את זה, אולי להורים שלי לא היה רעיון לשלוח אותי לשם.
אני מה זה עצבני, כי אני לא מבין למה לעזאזל צריך להיפטר ממני?
אז אתמול הגיעו תלמידים חדשים ואני מאוד התחברתי אליהם.
אך בעצם כול הסיפור הזה התחיל מזמן! ו הייתה חוויה גדולה.
שהתחילה, בעצם מריב קטן! שבזכותו הגעתי לפנימיית "דגני"
שנמצאת בקיבוץ!!!
ועם זה היה הכי קשה להתמודד כי ראיתי פרות בחוץ והרחתי ריח של קקי ואז נזכרתי, ב-pou שלי!
אז תכננתי תרגיל קטן – במילא לא רציתי לפנימיה הזאת!
אז סבבה שאני ערס – יאללה כאילו שאכפת לי, גם ככה כאילו יש לי כוח אליהם!
זהו אני תופס אוטובוס וחוזר הביתה! להורים ששונאים אותי…..
חיכיתי בתחנה, "יושב צל עצי האורן לקול הציפורים" חחחח – מה אני משורר?!
ראיתי אוטובוס מגיע וניצלתי את זה שישבו לידי עוד כמה זקנים בשביל להתגנב – שכחתי רב-קו אוו לא!
האוטובוס נעצר – רגע וואלה רק באגד צריך ת'חתיכת פלסטיק המטופשת הזאת!
מה לעשות – אבל למען השם? איך אני מתגנב לאוטובוס של זקנים לאילת?
"היי' – אתה" אמר זקן סבאל'ה כזה "מה הקטע?" שאל
וחשב לרגע שהוא מקובל – חח כנראה בבית האבות של
(דקה – הקדשה אהובה לכל הסבאים של מדינת ישראל)
טוב מה אני יכול לעשות – סיפרתי לו שאיבדתי את האוטובוס לאילת ושהוא נראה בול כזה אבל להיכנס מהכניסה האחורית כי אני לא רוצה להסתבך עם הנהג
(ליתר ביטחון, שיחדתי אותו בכרטיס בינגו מאיציק הנרקומן – יא איך אני מתגעגע לאיציק – איזה סטלן הוא….)
ומה עכשיו, בשעה 15:24 אחר הצהריים אני מוצא את עצמי באוטובוס של פנסיונרים בדרך לאילת.