הזמן עוצר מלכת

"אני יכולה לאמץ את הכלב הזה, אמא?" שאלה הילדה בת החמש. "לא, הוא בטח עם מחלות," ענתה אמה. "בואי הביתה, הכנתי לך את האוכל שאת אוהבת.." החזיקה ביד ביתה והן הלכו למכונית. "תראה את הכלב הזה!" צחק ילד בן 10 עם חברו. "בוא בוא נבריח אותו," אמר השני והחל לזרוק אבנים על הכלב המסכן, שנמלט משם לפני שיספיקו לעשות לו משהו. הוא ברח וברח עד שהגיע לחצר נטושה של אחד הבתים שנהרסו. ילד קטן שיחק בחצר, לא היה אף אחד מלבדו. הוא ראה את הכלב וזיק של שמחה נצץ בעיניו. הכלב כשכש בזנבו אבל הילד פחד וניסה להתקרב אליו. הכלב הוציא את לשונו ללקק אותו. "הצילווו!" צרח הילד הקטן בבהלה, אישה זקנה יצאה מן הבית, כשראתה את הכלב החלה להכות אותו נמרצות. הכלב ברח ביללות וביבבות. "עוף מכאן! ואל תתקרב לילד שלי!" צרחה האישה ואחרי שהכלב נעלם מעיניה, חיבקה את הילד, הרימה אותו ונכנסה לבית. הכלב המשיך לסייר בחוץ, כבר ירדה החשכה והוא חיפש מקום לישון בו, פרוותו הייתה מלוכלכת והמון פצעים כיסו את בטנו, משיירד הלילה, התחפר בתוך אחת החצרות וישן שם שינה דלולה, רעשי המכוניות הפריעו לו והוא התעורר לעיתים קרובות, מייבב לעצמו בשקט, אף אחד לא רוצה אותו, כולם מתעללים בו, בני האדם הם רעים. פשוט רעים. הוא המשיך לייבב, בתקווה שמישהו ישמע, אך זה לא עזר לו. למחרת בהשכם הזריחה, הכלב קם לאט והחל לחפש מזונות, עלים או דשא, רק משהו קטן לאכול, הרי לא אכל כבר יומיים ושתה רק מעט ממי האגם. הוא הלך לאיטו, זנבו מושלך הצידה ברישול, לא היה לו צורך לכשכש בזנב, כמו כול הכלבים האחרים, להיות שמח. יותר מכול הוא רצה אנשים שיבינו אותו, שבאמת ירצו לגדל אותו, אך לא. רק חווה אכזבות כול הזמן. הוא עבר ליד חמישה נערים שעישנו, הם ראו את הכלב וצחקו ממראהו. אחד הנערים תפס בזנבו של הכלב ולקריאות הצחוק והתדהמה של חבריו, ניער אותו. הכלב בכה בליבו, זנבו נקרע באכזריות בגופו לצחוקי הנערים. אחד מהם השליך עליו סיגרייה דולקת, והכלב ילל בכאב ורץ הרחק משם, כולם צחקו אבל רק נער אחד לא שמח לראות את זה, הוא עזב אותם ועקב אחרי הכלב, זה ראה אותו ומיד ברח. "חכה!" קרא הנער והמשיך לרוץ. הכלב היה בטוח שהוא יתעלל בו כמו כולם והמשיך לנסות לנוס על נפשו. הכלב צלע מכאב והלך לאט, הנער הצליח לתפסו, הכלב ציפה שיתעלל בו אבל הנער רק החזיק בו וליטף אותו. כמה זמן הכלב לא חווה זאת? הוא נהנה מהליטופים, סוף סוף אוהבים אותו, הוא שווה משהו, לא רק כלב זרוק מהרחוב שחווה התעללויות רבות. הנער אימץ את הכלב לחיקו, הוא היה ממשפחה ענייה ולבש בגדים ישנים ובלויים, חברי צחקו עליו וכשהזמינו אותו לעשן איתם, רצה להיות חלק מהחבורה והסכים. "אני אאמץ אותך, חמוד." אמר אל הכלב, כאל עצמו. כשחזר לביתו, בית עלוב וקטן יחסית מהבתים האחרים בשכונה, נכנס עם הכלב הביתה. אביו השיכור ראה את הכלב והחל לצעוק. "בושה וחרפה, הילד שלי מביא הביתה כלב פצוע, זרוק אותו עכשיו, שמעת?" קרא אל בנו. הנער קרא. "לא אזרוק את הכלב הזה, הוא בודד ופצוע, הוא צריך שיטפלו בו." אמר בעצב. אביו נאנח, אשתו נפטרה בלידתה את בנו היחיד, והוא לא שמח לגלות שבנו מאמץ כלב נטוש ועלוב. תמיד חזר הביתה שיכור והיכה אותו, היה זה חלק מהשגרה הכואבת שליוותה כול יום בחייהם. הם עמדו אחד מול השני. "אם אתה לא זורק את הכלב המחורבן, אתלה אותך." אמר בנימה כאובה.. "תתלה אותי?" צעק הנער. "אם כך אני יוצא מכאן ולא אחזור לעולם. אני שונא אותך!" קרא ויצא מהבית. "חכה!" קרא אביו, הוא לא התכוון לגרשו. הנער רץ עם הכלב בזרועותיו עד שהרגיש נגיעה בכתפו, הוא הסתובב וראה את אביו הכעוס, מביט בו. "חזור מיד הביתה." אמר בזעף. "לא! או שאתה מקבל את הכלב שלי או שאני והוא נברח!" קרא הנער. "תקשיב לי טוב, אם אתה לא חוזר הביתה…"
אבל הילד ברח רחוק עם הכלב הפצוע. הוא רץ ועצר ליד עץ וישב. הכלב ילל והפעם לא מכאב אלא משמחה. "איפה יש לך פצעים?" בדק הנער את פרוותו בקפדנות וראה פצע עמוק עם דם. מיד החל לחפש מים, כשמצא הוא ניסה לחטא את הפצע, הכלב ילל. "עוד דקה, אל תדאג." הרגיע אותו בעצב. הכלב התעודד במקצת. הם המשיכו לשבת שם על גזע העץ, לפתע צלצל הטלפון שלו. "מי זה?" ענה הנער. "תגיד לאן נעלמת?" שאל ברוגז חברו, הנער השני שמשך וקרע את זנבו של הכלב לקריאות חבריו. "אני מעדיף להיות כאן מאשר לבלות עם חבורת סתומים כמוכם!" ענה הראשון. "תינוק, אתה אומר בגלל ששיחקנו עם הכלב?" צחק חברו. "אתם לא שיחקתם, אתם התעללתם בו." ענה הראשון בעצב. "יאללה, בי." ענה השני וניתק, רגע לפני שמע הנער את צחוק הלעג של חברו וניתק ישירות. "כנראה שנשארנו רק אני ואני, כלב שלי." לחש אל הכלב. הוא ליטף אותו בחמימות והוציא לו לחם מהתיק. הכלב אכל את האוכל בתיאבון, כבר זמן רב שלא בא שום מאכל לפיו. הוא השעין את ראשו הפצוע על ברכיו של חברו החדש ונרדם עליהם.
למחרת בבוקר התעורר הנער ראשון. "קדימה, צריך לברוח מהעיר." אמר. הוא קם ואכל עוד פרוסת לחם וכמובן שנתן גם לכלב שלו, והתחיל ללכת, אור הבוקר עלה ואנשים החלו ללכת, המבוגרים-לעבודה והתלמידים לבית הספר. אבל הנער ההוא לא הלך לבית הספר כמו כולם אלא למקום רחוק, בתקווה ששם ימצא חיים טובים יותר. הוא המשיך ללכת שלוש שעות, העייפות גברה עליו והוא נשאר לנוח באחת הסמטאות, שלפתע שמע קול בוכים. הוא מיהר בעקבות הקול וראה נערה יושבת לבדה וראשה מורכן. "מה קרה?" שאל אותה. "אימא שלי זרקה אותי מהבית בגלל שבעלה החדש אמר לה שאני קיללתי אותו…" בכתה. "ובגלל זה היא זרקה אותך מהבית?" שאל את הנערה, שנראתה אומללה ועצובה עד מאוד. "למה אני מספרת לך את זה, אני מכירה אותך?" שאלה ודמעות של כעס בעיניה. "עכשיו תספר את זה לכול העולם, תעזוב אותי וזהו." אמרה בקול בוכים. "אני לא אספר את זה לאף אחד, אני רוצה לעזור לך." הוא השיב. "איך קוראים לך?" שאלה. "אין לי שם," ענה הנער. "מה זאת אומרת? לכולנו יש שם!" היא ענתה. "אבל.. אמא שלי נפטרה ואבא שלי לא הסכים להעניק לי שם.." אמר. "אתה רוצה לדעת איך קוראים לי? זה שם מכוער מאוד." ענתה לו. "איך קוראים לך?" שאל. "קוראים לי מלטדי." ענתה. "לא הבנתי, מלא.. מה?" השיב. "ידעתי שלא תבין, אף אחד לא הבין את שמי אף פעם. הפירוש שלו באנגלית עתיקה זה זהב." ענתה. "ואני יודעת שהשם קצת מכוער ולא מובן." הוסיפה. "ואין לך איפה להיות עכשיו?" שאל הנער. "לא, מה, באת לצחוק עלי?" השיבה מלטדי בנימה כועסת. "לא, אבא שלי גירש אותי מהבית כי רציתי לאמץ את הכלב הזה.. הוא אדם רע. אני מאושר שעזבתי אותו. כול השנים הוא היה מתעלל בי…" אמר. "זה סיפור עצוב." ענתה. הייתה רגע של שתיקה בינהם. "אין לי שם, אבל האם את יכולה לקרוא לי אנדי? תמיד רציתי את השם הזה."
"זה דווקה שם נחמד," אמרה מלטדי. "אבל משונה שאתה מבקש דווקא ממני לקרוא לך כך. הכלב צמא, בוא נמצא לו מים." אמרה. היא קמה, "אני אתגנב לבית של אימא שלי ואקח משם מים, תשמור שהיא לא תראה אותי נכנסת." אמרה. הוא הנהן ועמד בכניסה. כעבור רגע חזרה משם מלטדי עם כד מלא מים. "שתה גם אתה," אמרה לאנדי. "לא, אני לא צמא." הוא השיב בכעס. הכלב הבחין במים הצלולים ולגם מהם, הם היו מתוקים, לא כמו מי האגם הדבלים והמסריחים. (דבל- לא טעים) הוא רצה לכשכש בזנבו מרוב אושר, אך נזכר שזנבו נתלש. אנדי ומלטדי המשיכו לדבר בניהם בעודם הלכו לחפש אוכל לכלב המסכן. אנדי גילה שלמלטדי יש עבר בפשע, היא גנבה שרשרת זהב מאחת החנויות, כי אמה ציוותה עליה. כמובן שהיא סירבה לגנוב אך אמה איימה עליה, בסופו של דבר גנבה למענה והסתבכה עם המשטרה, שמחפשת אותה עכשיו. אמא שלה היא עקרת בית ולא מזמן החבר שלה בא לגור איתה, ועצם היותו בבית, התעלל נפשית במלטדי, פעם נעל אותה במקלחת יומיים שלמים, כשפתח לה, הכחיש את הכול ואמר למלטדי שאם תגלה, הוא ידאג שהיא תעוף מהבית, היא קיללה אותו ואמה תפסה אותה והוציאה אותה מהבית, תוך כדי שהיא מקללת אותה ומכה אותה. מלטדי לא ריחמה על עצמה אף פעם, תמיד ידעה שהיא ילדה קצת מיוחדת. בעוד שחברותיה מבית הספר היו יוצאות לבילויים ולמסיבות, היא עזרה לאמה כול הזמן בנקיונות הבית, כול יום. ולא היו לה חיים משל עצמה, הזמן הפנוי היחיד שהיה לה הוא בלילה, היא הייתה כותבת יומן עבה שהלך ונתארך עם השנים, היא כתבה בו את סודותיה, חלומותיה, הוסיפה בו תמונות. כעת היומן אצל אמה, והיא עלולה לקרוא אותו ולפרסם אותו. אימא שלה שונאת אותה. היא גילתה בשיחתם שאנדי בא ממשפחה ענייה ומסכנה, מאביו שחוזר שיכור כול הזמן ומכה אותו, מאחיו הקטן שנהרג לפני שנתיים בתאונת דרכים, הוא סיפר למלטדי הכול אודות חייו, והיא הקשיבה לכול מילה שלו. בינתיים הכלב הבריא מעט מפצעיו אך עדין כאב לו כול גופו הקטן, והוא שכב על האדמה ליד שני הילדים ונרדם. "מלטדי, את רוצה לעזור לי למצוא לכלב בית חדש משלו, זה נראה לי צפוי, מאשר שיהיה איתי, אני לא דואג לו מספיק." אמר בעצב. "אפילו אוכל אין לי לתת לו, ואני רוצה לעזור לו." הוסיף. "אני אעזור לך ולכלב. גם ככה אין לי לאן לחזור, ואם אחזור הביתה, הבעל של אימא שלי ימשיך להתעלל בי." אמרה. "כדאי שנלך למשטרה?" שאל אנדי. "לא!" החווירו פניה של מלטדי. "הם יגלו אותי ובוודאי שלא יעזרו לי… אני לא שייכת לאף אחד בעולם הזה, כולם שונאים אותי. אתה החבר היחידי שלי, אנדי." אמרה בעצב והמשיכה לשבת, פניה טמונות בברכיה. "הי," הוא ניסה לעודד אותה, "אף אחד לא שונא אותך, אולי קצת קשה לו, לבעל של אמך." אמר. "איך יהיה לו קשה בדיוק? הרי יש לו הכול, בית. יש לו עכשיו בית ולי אין." אמרה וקמה. "בוא נברח מפה לפני שהיא תצא מהבית." אמרה. הוא הנהן והחזיק את הכלב בידיו, הם ברחו בריצה אל תוך היערות האפלים, בעלי העצים הגבוהים. "חייב להיות פה אוכל.." סינן אנדי וחיפש על האדמה הרכה. "תראה מה מצאתי!" קראה מלטדי והצביעה על פסיפלורה, היא תלשה אותה וחכתה בעזרת האולר. "זה טעים כול כך.." החלה לשתות את המיץ החמוץ והמתוק להפליא של הפרי. היא הושיטה לאנדי את חציו השני ושניהם שתו את המיץ. "זה באמת נורא טעים, אבל אין עוד," אמר אנדי. "יש!" אמרה מלטדי וקטפה ענף שלם של פסיפלורות שהתחבא עמוק בתוך העצים. "את זה נשמור לאחר כך," אמר אנדי. הוא הבחין במכונית משטרה שחנתה לא רחוק. "הם באים לחפש אותי.." נלחצה מלטדי. "בואי!" הוא אחז בזרועה ורץ רחוק מטווח ראיתם של השוטרים יחד עם מלטדי, כשרצו כשחמישה קילומטרים, הפסיקו לרוץ ומלטדי קרסה על האדמה מעייפות. "לא ישנתי בכלל בימים האחרונים.." אמרה. "אז כדאי שתשני עכשיו, מחכה לנו עוד דרך ארוכה להחזיר את הכלב לבעליו." אמר אנדי וישב לידה. מלטדי נשכבה ועצמה את עיניה. "תעיר אותי עוד כמה שעות," אמרה. "בינתיים אחפש מים, חייב להיות כאן.." אמר אנדי אבל הבחין שמלטדי נרדמה כבר, הוא הביט עליה כמה דקות, שערה הזהוב והארוך נח על כתפיה והיא נראתה שלווה ויפה כול כך, כאילו היא נסיכה אמיתית וחסרת דאגות. אנדי התנער ממחשבותיו והלך לחפש מים, הכלב נח ליד מלטדי ונראה מאושר באמת. אבל גם הוא ידע שהוא עומד להיפרד מאנדי, הילד היחיד שבא לעזרתו, היחיד שדאג לו בתחילה, הוא לא רצה לעזוב את שני הילדים, אלא להישאר איתם לנצח.
אנדי מצא אגם קטן של מים, לקח את הכד הריק שהביאה לו מלטדי ומילה אותו במים צוננים עד תומו. משסיים החל לחזור, היער הוא גדול ויפהפה, עצים עבים וגבוהים מלאו אותו, כלניות ונרקיסים צמחו במקום וכמה אגמות קטנים מיקמו את מקומם בין העצים, היופי הוא עצום אך הסכנות עצומות יותר. הוא חזר עם כד המים והעיר את מלטדי משנתה. "תשתי," אמר. היא קמה והעירה את הכלב, ושתתה מים, אחר כך הביאה לאנדי לשתות ואת מעט המים שנותרו הם הביאו לכלב, שזנבו החל לצמוח מחדש, אך עדין פצעים רבים כיסו את פרוותו המלוכלכת. "צריך לשטוף אותו," אמרה מלטדי. "הוא נראה מאוד מלוכלך." הוסיפה. "אבל יכאב לו בגלל הפצעים. בכול זאת ננסה." אמר. הוא החזיק את הכלב והם הלכו לאגם, מלטדי הכניסה מעט את רגליו של הכלב למים והוא ילל בכאב. "זה לטובתך, המים ירפאו אותך," לחשה לאוזנו הנופלת, ככלב פינצ´ר ממוצע. אנדי החל לשטוף אותו בעדינות בעוד הכלב מילל מרוב כאב, פצעיו מגלידים* במקצת והמים עוזרים לכאב להיעלם. הכלב הודה להם בליבו, מעולם לא הרגיש שדואגים לו באמת, והנה, סוף סוף יש כאלו שאכפת להם, ומכול הלב, מרצונם החפשי הם עוזרים לו.

ביתה של מלטדי:
"אני דואגת, הילדה הלכה ולא חזרה." אמרה אמה של מלטדי, ששמה ליאן. "הירגעי," חיבק אותה בעלה, אדון מלסבורג, גבר גבוה וצנום, בגדיו מפוארים ופניו חסרי כול הבעה. "היא תסתדר לבדה, לאן שלחת אותה?" שאל בחוסר עניין. "היא קיללה אותך, שמעתי וזרקתי אותה מהבית." אמרה מפורשות. "הייתכן? זרקת אותה מהבית? הילדה עלולה לדווח עליך למשטרה! עלינו לחפש אותה!" אמר, והחוויר מרוב לחץ. "אני לא רוצה אותה כאן, היא ילדה רעה והיא לא הועילה לי בדבר. " פסקה ליאן. "את צודקת, אבל אנחנו חייבים להחזיר אותה! מה יהיה אם המשטרה תבוא ותעצור אותנו?" שאל. "שיהיה, אגיד להם שהיא קיללה אותך, חוץ מזה הם הרי לא יעשו לנו כלום, אנחנו עשירים." אמרה וצחקה. הוא הצטרף לצחוקה. "מי צריך את הדפוקה הזאת, חבל שהולדת אותה," אמר אדון מלסבורג ושתה את הקפה שלו. הם פרצו שוב בצחוק, אך לפתע נשמעו נקישות בדלת. "אני אפתח, יקירי," אמרה ליאן ופתחה את דלת הבית המהודרת. איש עני עמד שם, "תביאו לי נדבה? אין לי כסף לאוכל ו.." לפני שהספיק לדבר ליאן טרקה את הדלת בפניו, "אנשים מטומטמים, מבקשים נדבות! שילכו לעבוד וישתקו." אמרה וחזרה למטבח. "מי זה היה?" שאל אדון מלסבורג. "סתם איזה עני מסריח, עזוב." אמרה ליאן ושתתה את הקפה.
העני ההוא היה אביו של אנדי, שהצטער על שגירש את בנו.

אנדי ומלטדי סיימו לרחוץ את הכלב במי האגם, הם ישבו על הדשא ואנדי ליטף את הכלב. "הוא מרגיש יותר טוב עכשיו," אמר. "בזכותנו," אמרה מלטדי. אחרי רגע של שתיקה, היא הוסיפה: "חבל שברחתי מהבית, אימא שלי תכעס עלי ותהיה מרושעת יותר… היא והבעל שלה."
"אל תדאגי, את לא תחזרי לשם," אמר אנדי.
"איך אתה בטוח?"
"כי אני לא אתן לך לחזור למקום שבו מתעללים בך, מלטדי."
"ומה איתך? לאן תחזור אחרי שנסיים לטפל בכלב?"
"לכול מקום, רק לא לבית ההוא עם האבא השיכור הזה."
"הוא בטוח דואג לך."
"אני לא בטוח."
לפתע מכונית המשטרה חנתה ושני שוטרים יצאו ממנה. הילדים לא שמו לב אליהם. "אתה שומע?" אמר אחד השוטרים. "הנה מלטדי, זו ששדדה את השרשרת היקרה בחנות."
"בוא נתפוס אותה עכשיו וניקח אותה למשפט." פסק השני.
הם רצו לעבר מלטדי ההמומה שישבה על הדשא. "את באה איתנו," אמר השוטר הראשון. "לאן?" היא החלה להיבהל, וחשבה שזה בוודאי קשור לאמה, כפי שאמרה מקודם לאנדי כשדיברה איתו. "את באה איתנו , ללא שאלות מיותרות, ילדה." אמרו השוטרים והובילו אותה לאוטו. אנדי קם. "לאן אתם לוקחים אותה?" שאל, לחוץ. "אל תתערב, ילד." גער בו שוטר, אבל אנדי החזיק את הכלב ועקב אחריהם, "מלטדי!" קרא.
"מה.." היא הסתובבה, מיואשת מחייה, והמומה מעצם המקרה, כועסת בכול ליבה על אמה ששלחה את המשטרה לחפש אותה, כי היא נעדרה מהבית. "קחו אותי גם!" אמר אנדי, מתקשה להאמין למילים היוצאות מפיו. השוטר משך בכתפו. "נערים לא יכולים להזיק בבית המשפט, לא?" הודה בינו לבין עצמו. "טוב, בוא איתנו." אמר, אנדי החזיק את הכלב והשוטר עצר בעדו. "תניח את הדבר הזה בחוץ." אמר.
"את… הכלב?" שאל אנדי בעצב. "כן, אסור לו להיכנס למקומות כאלה, אתה לא יודע?"
אנדי היה המום. זה או הכלב, שאליו נקשר בנפשו, או מלטדי, שהייתה חשובה לו מאוד. וייתכן שאם יבחר בכלב, הוא לא יראה אותה יותר, לעולם.