דרך למקום מסוים

זוכרת את האגמים שם רחצנו רגליים פעם? בחורף הקרחים ציפו את קרום האגם, והמים מתחתיו, בלתי נגישים, נהיו שחורים מתחת לכיסוי הקרח השקוף למחצה. היא צפה, גופה לא ממש יכול להגיע לפני המים, בגלל שכבת הקרח שאטמה אותה מעליה. הדגים התרחקו ממנה, חשו משהו רע. היא עצמה התענגה על הקור, שהיה בו משהו אפסי ומשהו מוחלט. בעיקר, היה בו מאלמנט ניקוי המחשבות. הכאב ואפיסת הכוחות שמי הקרח כפו על איבריה היה שקט, אבל גם מדויק מספיק בשביל למנוע ממנה ללכת לאיבוד בחשכה של היעדר המחשבות. לעיתים, תחושת הקור בשכבה שמתחת לעור הרגישה כמו מגע של ברזל מלוהט.
עם האביב הפשירו השלגים ושני דייגי-אגם משו אותה. בכפר שלהם לא היה כומר, אבל זקנה חכמה אחת ייעצה להם להשליך אותה בכנסייה חצי חרבה שהייתה באחד היערות ליד. כך עשו. בשבועות הראשונים של האביב הלכה מבולבלת, חזרה לכנסייה בלילות. ערב אחד עם שמיים צלולים, החליטה לנוע אל העיר.
זוכרת שהיה לה שם מזעזע? היא לא שכחה אותו. מכיוון שלא נטתה לשקר, ומכיוון שלא היה בכוחה לבחור לה שם חדש, נמנעה מלהגיד אותו. ואנשים, על פי רוב, נמנעו מלשאול. במעט הכסף שאספה בעבודות מזדמנות, החליפה את השמלה המתפוררת, שמי האגם ריככו אותה, בשמלה אפורה וכבדה מבד גס. בהזדמנות הצטרפה לסוחר תכשיטים אחד שביקש ממנה לשבת בתוך העגלה ולשבץ תכשיטים בטבעות, בזמן שעבר מעיר לעיר. מאז הייתה מהלכת אחרי אנשים שהם עצמם הלכו ממקום למקום, בדרך כלל בלי תכלית מיוחדת.
היא לא שכחה אותך, ואת החסד שנתת לה כשהייתן ילדות. לפעמים הייתה רואה מראות לפניה, שהיו כמו שאת היית אמורה להיות בעיניה לאחר השנים שעברו. מבין האנשים שהלכה אחריהם, לא היה אף אחד אחריו שווה לעקוב. הזכרונות של הימים בהם הייתה עוקבת אחרייך היו טריים ומשומרים בחלומותיה.
הסיפורים פסחו עליה. כמו הדגים באגם, גם הם חשו שיש להתרחק. חברה מסוימת הייתה מוצאת בעשבים בצידי הדרך, בלילות בהן הייתה הולכת אחרי קבוצת אנוש, כשהאנשים היו שחים סביב מדורה, קולות השיחה והצחוק מהווים היסח מרגיע, והיא בחשכה אחריהם, שרויה בתוך עשבים קרירים ולחים מטל הלילה. העשבים העניקו לה סביבה מוכרת, כי למרות שדרך זו היא דרך שלא הלכה בה מעולם, העשבים שבצידי הדרך תמיד היו אותו סלט מוכר שהכירה היטב מכל מקום, ממש כמו שבפגוש אדם, הייתה מזהה היכרות אינטימית בכל איברי גופו, והמכלול היה זר גמור.
היא תגיע אלייך, כי בסופו של יום אין לה מקום אחר להגיע. אם תהווה מטרד, תוכלי לשים אותה מתחת לקרח באגם שוב. היא אולי תהיה מבולבלת, ואולי תופתע ממה שאליו הבשלת. כשתלך אחרייך, תרגיש שהיא הולכת בדרך שמובילה למקום מסוים. לזמן מה, אולי תזכה בקצת אושר.