גשם בקיץ

"הוא לא חבר טוב" לחשתי לו בין ערפילי מוחי. כל כך מבלבל להיות שם לפעמים, אבל הייתי חייבת לומר את זה שם בפנים. לקח רק עוד רגע עד שהבנתי שאמרתי את זה בקול רם. טום מצמץ וזה הסגיר את זה ששמע אותי. כשהוא פנה אליי יכולתי לראות בו כעס שתוהה אם אני עדיין אוהבת את חברו.
מעולם לא אמרתי לו שהלב שלי עם מישהו. מעניין איך הוא הסיק את זה. ועתה כל מה שנותר לי לעשות זה להביט, בידיים שמוטות, בנעשה.
"תאמיני לי אני מכיר אותו יותר טוב ממך." הוא עונה לי ואני תמיד מתאמצת לנסות להבין למה הכוונה. האם הוא יודע משהו שאני לא? או שמא, אין לו מושג מן הדברים אשר אני מדברת עליהם? זו תמיד הייתה תעלומה. לא נותר לי לעשות דבר – אלא לחיות ולגלות.
שתקתי, וזה רק האיץ אותו להמשיך.
"אני יודע שהוא לא סומך על אף אחד, והוא פגום."
האם הוא באמת מבין את מידת ההונאה? הבטתי בו בעיניים רחבות, כמעט גומעת מילותיו.
"אני רואה אותו, אני יודע מי הוא." המשיך בביטחון מה שנראה מסתורי בעיניי.
האם הוא חושב שהוא חבר שלו…?
"אני הבן אדם הכי קרוב אליו, אני יודע עליו הכל." הטון שלו היה קשה מבזלת ולא הצלחתי להכיל את זה. הוא הביט בי בעיניים מאשימות, כאילו כדי לומר לי שאני סתם מפריעה בדרך – הבעיה היא בי.
"אבל אני יודע איך להתמודד איתו ויום אחד הוא יתעלה מעל בעיותיו."
בניגוד לכל תחזיותיו, זה לא נראה לי הגיוני. המשכתי לעמוד ולהביט בו שותקת.
ארגנתי את הספרים שלי בתוך תיק הגב שלי וכבר הייתי מוכנה ללכת.

במיטה אני לא שום דבר דומה ליצור השקט והמסודר שהוא רואה בי. ובכלל, אני אפילו לא מסודרת בחיים האמיתיים. איפה שאני מתהפכת ונושכת אותו, ככה אני בדיוק גם לבד. הוא פשוט עדיין לא יודע את זה.
התחלנו ללכת בשדרה הראשית בחזרה לבית הספר. היו לנו שלושים דקות חפוזות בבית ועכשיו אנחנו חוזרים. שום דבר לא ישתווה לרגעים הנדירים האלה שיש לי איתו, אני יודעת. ולכן יכולתי לסבול יחס שהוא כמעט מעליב. אני רואה את המבטים החטופים האלה שהוא זורק לעברי. אני לא יודעת אם אלו מבטים של פחד, ייאוש או שניהם. למרות שמישהו מהצד יחשוב שהוא פשוט לא מחבב את העובדה שיש לו חברה שהיא גם במקרה אני. שאני פשוט לא מוצאת חן בעיניו.
ובכן, בהחלט יש הרבה דברים שלא מוצאי חן בעיניו.

בפעם הראשונה שנפגשנו הוא גנב לי את המטפחת ורץ איתה ברחבי בית הספר. כל היום ידעתי שלמחרת אני אשיג אותה מן הליצן הזה, כשנכנסתי בצעדים רועמים אל הבניין ונתקלתי ישר כאילו בקיר בחבר הגבוה שלו. פעם הערצתי את החבר הזה ונשאתי אליו עיניים. היום כבר לא.

אני חייבת להודות שהחיים נעשו די מדכדכים ככה. אם הייתי עונה בשנה, בטח הייתי טפטופים ביום של קיץ. משהו לא החלטי שדומה לנזלת שנוזלת על פני ארצה מאשר למטר מאיים של ממש לשטוף אותך. כל הסודות כבר נפתחו בפניי, העיניים שלי פקוחות כלפי אחרים ובכל זאת נדמה שאף אחד לא קורא אותי כמוני. רק אני נותרתי סוד שנשאר באפלה.

המבטים שלנו, אז בבניין, שלי ושל חבר שלו, נפגשו לרגע. ויכולתי להרגיש את כל העולם חולף על פניי. אני לא חושבת שזו הייתה אהבה או משהו כזה. פשוט מן רגש חסר קטגוריה שלא היה משמעותי כלפי כמעט בכלל. רגש מוזר, כן, שכן כשטום נכנס מהמסדרון עם המטפחת שלי הרגשתי כאילו הוא קוטע דבר מה עוצמתי – זה נכון.
הרגליים שלי ישר הסתובבו אליו, כאילו ההווה לפתע המשיך להתקיים לאחר הפאוזה, והחלו ללכת נמרצות, עוקפות את הקיר הגבוה שהוא חברו. בידיים חמקמקות של איש פעלולים המטפחת החלה להיות בכל מקום אך גם בשום מקום כאחד.
כשחטפתי אותה ממנו נאלצתי להישען עליו. כתוצאה מזה התחלתי לצחוק. אני לא אשכח את החיוך השובב שנתפס על פניו באותו הרגע.

מעולם לא ידעתי את זה, אבל זה היה הרגע בו הוא הרגיש שהוא חטף אותי מדבר מה. כנראה מן הידיים של חבר שלו. זה היה הרגע בו גורלנו נחתם לתמיד.

הימים עברו, ולי היה חיוך על הפנים. תום הצחיק אותי ושעשע אותי בהחלט, לא משנה אם עטה מסיכה של אושר, כעס או עצב. לא חשבתי שהוא טיפוס רציני כל כך, חשבתי שאני יכולה לחמוק לו מתחת לזנב. אבל לא כך היה המצב, את זאת גיליתי, בפעם הראשונה בה רבנו.
זה היה בערב השנה החדשה ובגלל איזה רגש קטן ששיגע אותו הוא החליט להראות לי את הפרצוף הרציני שלו פעם אחת. אני זוכרת איך השתתקתי. ואיך הייתה לי ההרגשה שאני לא באמת יכולה לחמוק מן טיפוס כמוהו. לא עד שארצה. אבל זה לא היה נראה עתיד לקרות באופק כי פשוט מאוד נהניתי מן כוח ההתנגדות שלו.

ככה עברו הימים והזמן, כשאני לצידו ובכל יום שעובר, והוא נעשה לחוץ יותר ולחוץ יותר. ואני, במקום להרגיש את הנשימה שלו ולברוח, כשור זועם אולי, על העורף שלי, העדפתי להשאר. פשוט נלחצתי יותר ויותר וכשיכולתי זזתי בצורות שעשו לו תיאבון למחוץ אותי עוד.
אני תוהה אם הייתי מאושרת אבל זה בוודאי לא זה. לא זה כשהעיניים שלי הופכים להיות חלונות אפורים ותריסים סגורים מדי פעם. כנראה מעולם לא נתתי לו לראות מי אני באמת.
אבל כנראה שמי שאני – באמת שיטה בי גם.

ככל הנראה חלקתי רגע קצת אינטימי יותר עם חבר שלו, כשהבטתי לו בעיניים. לא ידעתי את זה, לא הייתה לי סיבה לדעת את זה מעולם, אבל זה כמעט היה כאילו קיימנו יחסים אסורים. הוא ידע עליי הכל מן אותו הרגע. או לפחות ראה ממש טוב את החולשות. כמו מעין אל מוות שיושב על הכיסא שלו מגבוה ומשקיף על כולם, מחכה שיבוא לו איזה טרף.
הוא ידע בדיוק מה לעשות ובדיוק מה להגיד כדי להתחיל להיות קרוב אליי. זה לא בדיוק משהו קונקרטי שאני יכולה להצביע עליו, אבל אני יכולה לומר שדברים היו מאוד אחרת בסביבה שלו. לפעמים הרגשתי שלווה יותר, רגועה כמו ים מת כמעט. ולפעמים הנוכחות שלו הכניסה אותי לחרדה שהתבטאה בעיקר באופן בו האצבעות שלי זזו. אני ידעתי שטום לא רגיש אל הפרטים האלה כלל אבל לפעמים כשהיה מוציא את הפרצוף הרציני שלו החוצה , כבר לא ידעתי את זה. הייתה לי הרגשה שהוא מאשים אותי על לא עוול בכפי. והמלתעות שלו רק הלכו וסגרו עליי.
אני זוכרת את הצורה בה התחיל להיות נוח לי, המבט של סיילס עליי. את התשומת לב שלו או הצורה בה עמד שפנתה קצת אליי תמיד. את המבטים החשאיים או חיוכים כמוסים שהייתי רואה. הייתי נהנית מן ההצגה בעיניים שלו בלי לחשוד לרגע שיש שם אולי עוד טום שיושב ולוחץ ולוחץ כמו שאני נלחצתי שהופך את מה שיש לו בעיניים למשהו מת כמוני. רק שהתום שלי הוא אמיתי ואני יכולה להפרד ממנו. והטום שלו לא.

לא חשבתי שאני מאוהבת בו. לא הרגשתי משהו דומה בכלל למעשה. כששתי הידיים הקרות מקרח שלו נדבקו אל הגוף שלי הרגשתי גל של זעזוע עולה ויורד לי במעלה החזה. אבל זה לא היה זעזוע ממה שעשה, הוא הכין אותי לזה ככה שאקבל את זה כמו איש מת. מה שזעזע אותי יותר מכל היה העובדה שהוא לא הכאיב לי. לפיכך לא הייתי קורבן רגיל וכל כך הופתעתי ונפגעתי מן התגובה הזו שפשוט גירשתי את הידיים שלו ממני החוצה. חשבתי לעצמי; טום בחיים לא ידע את זה. הוא לא ישים לב. ואני זוכרת שחשבתי לעצמי; ואם הוא כן זה יהיה הסוף של סיילאס כאחד.
אני זוכרת שהלכתי משם כשהעיניים שלו עדיין נעוצות בי. ואיך הדבר שימש תקדים כל פעם לאונס העדין בכפייה שהעיניים שלו ביצעו בפומבי עליי. כפית ועוד כפית. ולחשוב שבהתחלה הערצתי אותו. כל פעם נאלצתי לאכול קצת יותר מן השליטה שלו עליי, מן הכניעות שלי. נעשיתי שקטה לידו, נעשיתי רוצה ללכת, בלי ממש סיבות מוחשיות למה. אני חושבת שהנוחות שלי הפחידה אותי יותר מכל. כן, זו הייתה הנוחות שלי.

היום, אחרי שבילינו חצי שעה חפוזה אצלו בבית ואני צריכה לסדר את שיערי, זה קצת אחרת. בעודי הולכת עם טום חזרה אל בניין הלימודים ידעתי שגם אם סיילאס יהיה שם, והוא לא, אני פשוט אעיף מבט ואלך ממנו. היום כבר נעשיתי מיומנת בזה.

היד שמרחפת מעל לראש שלי, בצבע העור שלו, רק מרחפת שם ותו לא עד שאני נעלמת מן העיניים שלו במסדרון. שם כבר הייתי מגרשת את התחושה המציקה שמראה העיניים שלו היה עושה לי ומתרכזת אך ורק באיך שהסיפור שאני משכתבת בראש שלי על העולם שלי יראה.

התחושה המציקה של סיילאס הפכה להיות דומה קצת יותר לצל בעולם שלי. וכל זאת בזכות העובדה שבטעות דפדפתי ביומן שלו טיפה. פעם, מזמן, בנקודה בה הפסקתי להיות כנועה לו. בנקודה בה מצאתי את עצמי ממלמלת לחברו הטוב ביותר מילים מרעילות בלי לשים לבי עליהן ונתקלת בתגובה קוצנית בתמורה. הכל התחיל מטעות.
זה היה לגמרי בטעות! העיניים שלי זזו בשיעור, ראיתי אותו רושם משהו שוב פעם במחברה השחורה ההיא שלו ואני יודעת שהוא לא רושם כלום בלימודים. הו, איזו טעות! הייתי קרובה מספיק והעיניים שלי חדרו פנימה וקראתי כמה משפטים… הו! בחיים לא אוכל לדבר על מה שראיתי שם. אני לא יודעת למה מה שהרגשתי לאחר מכן היה דומה פחות לשנאה יוקדת ויותר כמו חלק פזל שמתחבר לי. חלק פזל שהיה חסר לי כל הזמן. ועל זאת לא אוכל לספר.

——&——-&——-&——-&——-&

זה בא כרעם ביום בהיר. אני חושבת שבגלל שהיה שקט הוא נתן לזה לקרות. הוא אוהב כשזה שקט ואז בוואת אחת הוא נותן להכל לצאת החוצה. כזה הוא תום, דרמטי.
קיבלתי אסמס לחכות לו במבואה בבניין אחרי הלימודים. הכל היה ריק כשהגעתי לשם. סיילאס היה שם גם כן. טום רצה שנגיע לשם שניה קודם לפניו. אני חושבת שהיה שם מתח טעון מינית.
כשהוא הביט בעינינו משהו בי ידע – זהו זה, זו הפיאסטה שלו. זו התזמורת האחרונה שיפצח עליה בעודו דמותו שאני מכירה חיה וישנה. תום הולך לנצח על התזמורת האחרונה שלו עם התזמורת שלנו, וכשאני אומרת לנצח אני מתכוונת במלוא מובן המילה.
העיניים שלו נעו מאחד לשני כמו פינג פונג. כאילו רצה לתת לנו לראות מה עשינו, במו ידיו. זה היה כמעט חייתי הרגע הזה. ולא היה צל לרגשות שלו שיכולתי להאחז בהם בפניו. לא, בסעודה האחרונה אין לצער כזה מקום, או שמשהו יציל אותנו והיא לא תהיה האחרונה בכלל.
באותו הרגע הוא אמר; "ראיתי שנגעת בה".
נשימתי נעתקה מן המקום. האם הוא זכר ושמר את זה בלב שלו כל כך הרבה זמן? בקושי יכולתי לנשום, לא ידעתי מה יקרה. הבטתי בשני הגברים שניצבים לפני. טום היה נראה טעון כמו קפיץ התחיל ללכת לעבר סיילאס. כמעט השתנקתי כשהוא רכן אליו, כדי ללחוש לו משהו באוזן.
אחר כך הוא הביט אליי וזרק "זה נגמר." והצעדים שלו הלכו ונתנו לו להיעלם.

המבט של סיילאס נתקע בי, כאדם שלא ציפה לזה אך כעת רואה הזדמנויות. מנסה להסתיר את המבוכה שלו מן העובדה המרשימה והצורמת כי ידעתי שלא הייתה בגוף שלו אף לא טיפה אחת של מבוכה כלל. תהיתי אם הוא מבקש סליחה על זה לפני שפניתי ללכת.

——-&——-&——-&——-&——-&

למחרת זה כבר היה ברור מי הפיץ את השמועה. כולם כבר דיברו על זה שאני מאוהבת בסיילאס ולי לא היה מה לעשות בנוגע לזה. זה התבטא במבטים שלהם, בצלילים שלהם, בקולות שלהם, בדרך בה המורה הביטה באנו כשסיילאס ביקש ממני מחק. יכולתי להריח את זה מכל מקום.
סיילאס כבר לא היה צריך לעשות כל כך הרבה דברים. אני הייתי לבד, וכל מקום הלך והצביע לי כלפיו. לא משנה במי נתקלתי, ראיתי בפניהם את הפנים שלו, כאילו הם לוחשים לי "אני יודע שאת מאוהבת בו".
לטום עצמו כבר כמעט לא היה זכר. הימים היפים שלנו ככל הנראה שכבו במיטת המיתה, מדי פעם כשהיה זקוק לעשות הצגות בעיניים היפות שלנו היה חולף על פנינו, אני חושבת שאם יש משהו שהוא התגעגע אליו זו היכולת שלו לומר לי איפשהו ברגש שלי תמיד איפה להיות – גם אם תמיד נכנסתי לזה רק בחצי רגל בלי שהיה מבחין.
אפילו החברות שלי הסתכלו עלי משונה עכשיו, כאילו עשיתי משהו אסור בלי לידע אותן, והיו חלק שרק הנהנו בראש בצורה מיודעת כשהייתי איתן; כאילו אני איזו חולת אהבה.

אני זוכרת את רגע השבירה לפני רגע השיא. זה היה כשבטעות ירדתי למקלט ומצאתי שם את טום לבד. הוא אמר לי שניצלתי אותו. אני זוכרת שצעקתי עליו שחוסר האהבה שלי אליו לא היה קשור לסיילאס כלל. אני לא אשכח את הפנים שלו בחיים. אני חושבת שזה היה הרגע בו הוא הבין שהוא הפסיד. מה הוא הפסיד? זאת בחיים לא הבנתי.

לכן לא היה זה מפתיע כלל כשבאורח פלא כשנשארנו שנינו, אני וסיילאס, בשעת שקיעה לבד בכיתה.
נעצרתי בעת האריזה שלי והבטתי בו. גיליתי שהוא לפני רגע עצר ועשה בדיוק אותו הדבר. התקרבתי אליו והבטתי בראש הגבוה שלו והחלטתי. החלטתי שאם כולם החליטו שאני מאוהבת בו, והוא בעצמו חושב כך, אז אולי כדאי לכל היותר שאפסיק להלחם בכל. הייתי משום מה הרוסה.

אחרי ימית התברר שמה שטום לחש לסאיילס באוזן באותו רגע טעון וגורלי היה ש – אם הוא יהיה אתי הוא ירביץ לו. וכך היה. הפנס הכחול היה גלוי לעיניי ויכולתי לשמוע את הלחישה העוקצנית של תום מהדהדת במימדי ראשי. ידעתי שידע שאחרי שאראה את הסימן אשמע את הלחישה שלו גם. ידעתי שמלכתחילה ידע שאשמע אותה, כי נבועתו תתממש. היה משהו כמעט שטני בעובדה שידע את זה לפני.

&——-&——-&——-&——-&——-&——-&

אני חושבת שמה שהיה לי הכי קשה בכל הסיפור הזה, מבין כל חורבות ההרס העצמי שהיינו כולנו כלואים בהן, זה שאפילו לא אהבתי את סיילאס. לא מהרגע הראשון וגם לא מהרגע האחרון בכלל. לא משום רגע בעולם – למרות רגעי הוודאות המוחלטת בהם הרגשתי שאני כן.
זה היה קל מידי להרגיש את זה, שאני כן, ומאוד קשה להביט בעיניים לאמת.

האמת הייתה כמובן שהייתי פשוט חסרת אונים ונפלתי למניפולציה קרה. מישהו הצליח לגרום לי לעשות דברים, שלא אני רציתי, אלא 'הוא' רצה.
הדבר הנפלא היחידי שהיה לי היה לכן כנראה בקשר עם טום. אולי שיקרתי לו לפעמים ומדי פעם בשפת גוף שלי בצורה בה הסתרתי אמת מרה אחת לגבי עצמי שרחפה לי מעל הראש. אבל גם הרגשתי שעשיתי – בדיוק את מה שאני רוצה, אפילו אם לא הייתה לי עוד הזדמנות לאהוב אותו לגמרי. הרגשתי שאני עושה בדיוק מה שאני רוצה, חוץ מהרגעים בהם יכולתי לראות בבירור שאין לי שום יד בנעשה. וזה כנראה מה שרציתי תמיד להסתיר ממנו.
חייתי בפנטזיה לא רק שלו. אלא של שניהם.