ג'ירפת פלסטיק

"התגעגעת אליי?" היא מנשקת את שפתיי הפלסטיק שלי.
אני מסתכלת עליה, המבט שלי קפוא. צבוע. מזייף.
אבל אני אוהבת אותה…
היא מספרת סיפור נוסף, ויוצאת.
לא כי היא רוצה.
כי אמא שלה הכינה חביתות.
הזמן חולף לו, והקיץ מגיע.
אמא שלה מכניסה אותי לקופסת פלסטיק, יחד עם כל הצעצועי אמבטיה.
לא צריכים אותנו בקיץ. כל כך הרבה מקלחות… אין זמן לשחק באמבטיה.
וכך ביליתי חורפים רבים בארגז במחסן.
כולנו בילינו.
הפעם הבאה שפגשנו אחת בשנייה, הייתה בקיץ העשירי מאז.
אני כבר מאובקת, ולא כזאת יפה.
הצבע שלי מתקלף.
היא לא עוד ילדה.
היא מסתכלת עליי, ואני עליה.
היא מחייכת ומנשקת את שפתיי הפלסטיק שלי.
אני מחייכת, בפנים.
ופניי לא מראות דבר.