גבולות
לעבור הלאה… הרבה זמן ניסיתי להבין מה זה אומר – לעבור הלאה. ואיכשהו, ככה שהתמדתי לחשוב על זה ככה פתאום ראיתי שזה יותר ויותר קשה לעשות. אז מה אם לפני שהתחלתי לחשוב על זה, זה היה לי יותר קל לבצע? ואולי פשוט לא שמתי לב עד עכשיו כמה שזה היה קשה?
לעבור הלאה… טריק מסובך, הא? כשאתה חושב על זה, נכון?
כי פתאום לעשות ביצת עין זה לא בסדר, כי – בגלל שהוא שונא חביתות תמיד הייתי צריכה לאכול את זה איתו (אז מה אם התרגלתי ובאמת קצת חיבבתי את זה מאוד). אז מה אם עכשיו במקלחת אני לא יכולה להשתמש בסבון שלו למרות שבהחלט יש לזה ריח יותר טוב, ולזמזם פזמון מצחיק לפני הכניסה הביתה זה אסור בתכלית האיסור! כי, טוב, תמיד הייתי עושה את זה לידו, אני אפילו לא בטוח למה בכנות.
והוא תמיד אהב אנימה, אז גם אנימה זה נחות?
והוא הכיר לי כמה מנגינות שמצאו חן בעיניי. שלא לדבר על זה ששיננתי מנגינה מסויימת רק בשבילו, כי אני יודעת שהוא מנגן וידעתי שזה ימצא חן בעיניו, נכון? ואם הוא אהב חורף, אז אסור חורף? ומה עם זה שאהב חצאיות או שגיליתי את הטעם האישי המיוחד שלו בבגדים (תמיד אמר- רק שלא יהיה מעור)?
מה… ואני אף פעם לא אצליח לתת למישהו חיבוק שוב פעם?! טוב, מה זאת אומרת – כי זה בעיקר מה שעשינו
ומה עם כל הפרידות האלה מ'דברים' – אני משתגעת! זה כמעט כאילו… כאילו הוא לא היה קיים, כשאמחק את כל אלה, עד הזיכרון האחרון, עד ההרגל האחרון… וטוב… אולי הוא באמת לא! וככה צריך להיות!
אז מהר, לשים את המשחת שיניים מימין לשמאל ולא משמאל לימין, לא לאכול שום דבר שמתחיל באות שין, שלא לדבר על זה בכלל שהוא ממש שנא שיער לח אז אני לא בטוחה – האם עלי לייבש עם פן או להשאירו רטוב בצמה? ומה אם הצמא תתייבש מעט וזה יחשב ללחות?! איזה בזבוז! ומה עם הרגע הזה שהמייבש עדיין לא סיים לייבש – ?!
האם אין אני מסוגלת להתחמ….ק?!
אוי אוי, איזה אבדון ואיזה יאוש. תגידי, רק איך עברתי משמשון מ-גן 'חירבוש'???
האמת, יש איזה משפט שעד היום אני מצטטת שלו. משהו על זה שהוא ילחם גם באש, גם במים וגם באוויר (נו, מה, הייתי ילדים והיינו משחקים… מה אני צריכה להסביר את זה לכם בכל אופן?!)
אני מניחה ששכחתי אותו, את שמשון, מספיק כדי אפילו לא לזכור שזה משפט שלו. אפילו לא לזכור שזה אותו בן אדם, שפעם היה לי בראש, והיה חי…
איזה מין כבוד זה לחלוק עם המתים?!
צריך לזכור! לזכור ולסמן בקו אדום! את כל הגבולות שאין אנחנו שוכחים!
כי אם יהיה לי צחוק דומה עם מישהו אחר, על ים יבשה אצות וגם אש, אני תמיד אזכר, ואין ספק שלא עברתי הלאה, ואז ירד עלי מבול מלמעלה, ואני כל כך מיואשת להבין! איך זה ומתי זה שאנחנו – אני והוא , נעשים נפרדים?!
ופתאום… ביום אחד בהיר…
אני מגלה שחצי ממנו נשאר בי. ואני אפילו לא שמתי על זה את לבי…
כלומר, זו רק אני, או שאני אומרת משפטים שנהג לומר? אני מסרטטת עם עיפרון כמוהו את ימי הביניים ביפן! ואיך הוא תמיד היה אומר?… "לא ניתן להיעזר?" האם זה לא משפט שלי…? שמשון תמיד אהב גם לאכול עלים, האם משם כל הכלורופיל?!
אני מניחה…
אני מניחה שזו המשמעות האמיתית של לזכור.
ולשכוח…
לשכוח זה פשוט לשכוח את מי שהייתי לפניו.
ואם פתאום, בעידן מודרני זה, עינו תנוח עליי, איך אתמודד עם כל הדומות ביני לבין מה שהוא היה ואולי מה שהוא עכשיו?
"היית השראה טובה ידידי
שינית אותי
אבל
זו אני עכשיו.
לא נשאר כלום ממך בתור אדם.
אז נשארה אני."
תגובות (15)
קראת דמדומים? מקווה שאת חושבת שזה ספר מטומטם!!!
אבל בהקשר הזה, כשאדוארד עזב את בלה ולקח לה כל דבר שגשמי שנתן לה במחשבה(מפגרת ברמות) שככה היא תשכח אותו. הדבר לא עזר ומסיבה פשוטה(הרבה יותר פשוטה מהתלותיות הדוחה והמזעזעת של בלה). אדוארד ניסה לעקור חלק גדול מהאישיות והאני הנוכחי של בלה שהשתנה מהפגש שלה איתו ולכן היא התרסקה לדעתי(וגם היא מטומטמת-כמו שציינתי).
וזה בעצם מה שאמרת כאן, לא?
ספר מטומטם להחריד* . הסרט הראשון היה טוב, לעומת הספר שלא, ומאז הם חירבנו הכל (כי גם הבמאית התחלפה והספרים נשארו זוועה). הוא אשכרה חשב שתשכח אותו ככה, מחשבה מנטלית של ילד בן חמש (אני לא צוחקת יש שלב פסיכולוגי של תינוקות כשהם מקבלים את התפיסה שאם משהו מחוץ לשדה הראיה שלהם הוא ממשיך להתקיים). יש לך הסבר די טוב לספר די מטומטם אני חייבת לציין, יפה מאוד. הצלחת להוציא יופי איפה שאין ולהפוך סיפור אהבה דבילי למעין תאונה טרגדית של הטמטום האנושי. זה די מעניין, נייסלי דאן. אני מניחה שזה מה שאמרתי. מה חשבת על הכתיבה? מסופקת כתמיד לשמוע ממך יוקי… באמת. את בין היחידים.
"בין היחידים שעוד עושים את זה נכון…"
אוקי, פסקה ראשנה מעולה. אבל הפסקה עם השמעון לא הבנתי הרבה. פשוט רפרפתי אותה והמשכתי לקרוא.
ועוד דבר…
אם את נוכחת כאן…
אני כאן. מה יש? (מהאפליקציה)
רגע מה עם האחרונה?! היא חשובה מאוד.
זה הקצ׳ הוא מעולה!
סתם. את מבינה משהו מזה:
"את חולה?"
"כן"
"מה יש לך?"
"שמעת כבר על תסמונת האישה הרווקה?"
"לא"
"עד עכשיו היה לך מזל"
"ולמה הוא נגמר לי?"
" כי אני אישה חולה"
"ו…"
"הנסיוב הרפואי היחיד למחלה הוא זכר, הראשון שפגשתי מרגע הדגירה"
"אתה הראשן שלי"
"מה אני יכול לעשות בשבילך?"
"להעריץ, לאהוב, להמשך, אלי ואלי בלבד"
"אני מצטער מתוקה, אני לא יכול יש לי כבר בחורה"
"תפרד ממנה בשבילי?"
"לא"
"אפילו אם אמות?"
"אפילו"
"אז להתראות".
"שלום"
"היי, אני חולה ב…"
משהו מאוד לא אישי. שמחפש פיתרון קל לבעיות עמוקות שיהווה כמו פקק. למה?
היא חושבת שהיא מלאה בכלורופיל כי היא אוכלת עלים? (הרעיון גרם לי לצחוק מתוך העצב)
אני יכול להזדהות עם הרבה ממה שהיא אומרת. האם בבית האחרון היא רומזת שהיא נהייתה הוא כי הוא – כבר אינו?
היי.. (: היא נהייתה היא.
הטקסט גרם לי לבלבול מהסוג שאני אוהבת, מהסוג שמשאיר אותי קצת חסרת אונים למול הטקסט. אהבתי מאוד, זה נגע בי מאוד. את כותב מדהים
סוף סוף מישהו שלא מגיב רק לתוכן. תודה רבה לך
חצופה! אני מגיבה על מה שמתחשק לי!
חחחחח אני אוהבת אותך בכל זאת..
בגלל זה אני מרשה לעצמי…
לפחות תגידי עם נהנית אבל כדי שאדע לבטח למי אני מבזבזת את הזמן