בקשה לא הגיונית

"היי דף תראי יש לי משהו חשוב לומר לך…" אמר לי רון. הו, רון…
אנחנו חברים כבר מגיל 17, כיום בני 23.
השם שלי הוא דפני, אבל בתהחשב בזה שאנחנו מכירים מגיל 15, הוא עדיין מכנה אותי "דף".
"כן?" שאלתי. הבטתי בעיניו העמוקות, ממש אפשר לשקוע בכחול שבהן..
השער החום-בהיר שלו התפרע ברוח הערב הנעימה.
היינו בביתו.
התכרבלתי בזרועותיו החזקות, המלטפות, החמות…
הוא לא בריון, כן? הוא מאוד נחמד, דווקא!
הו, רון..
הוא קם. הוא הלך לרגע והביא קופסא קטנה.
"התינשאי לי?" שאל.
"כ.. כן" עניתי. מרב התרגשות גימגמתי.
המחשבות שלי נדדו שנים אחורה, לפני הידידות בגיל 15. אל תקופת בית הספר.
רון היה אז ילד שחצן ויהיר. בריון, שהציק לכולם. ואני שאז, לא הייתי מקובלת וכמעט חסרת חברים הייתי אחד מקורבנותיו העיקריים…
כבר אז אהבתי אותו. כל יום הייתי חולמת על הרגע בו יתוודה ב"אמת או חובה" שהוא אוהב אותי.
אבל זה מעולם לא קרה. הוא המשיך לצחוק עליי…
"ראש גזר" קרא אליי. החבורה שלו הקיפה אותי ולקחה את משקפיי. הייתי אז ככה. משקפופרית, וג'ינג'ית. כיום השער התכהה מעט, והוא כבר מין וחם-אדמדם כזה. והמשקיפיים היו בעיה זמנית, מסתבר.
"אווו משקפיים חדשים!" אמר חברו הטוב ביותר. הוא הפיל אותם, ודרך עליהם. "לא!" קראתי. "אווווו ילדונת רוצה את המשקפיים? אופס, הם נשברו!" אמר, וצחק. "זה עולה הרבה כסף…" לחשתי בפחד.
"מה אמרת קטנטונת?" שאל תום, החבר שהוזכר קודם. "נראה לי שהיא אמרה שזה עולה המון כסף…" אמר רון. "אל תדאגי, אנחנו לעזור לך להרוויח כסף…" הוסיף בגיחוך. הם לקחו חתיכת קרטון וכתבו: "אני זקוקה לכסף למשקפיםם חדשים. מי שיתרום, יוכל להרביץ לי!" הם הוסיפו חוט ותלו עליי. הייתי כל כך מושפלת…
"דפי? דפי?" רון נענע את ידו מול פניי. "אני כאן! אני כאן!" קראתי בבהלה. הוא צחק צחוק נעים ורך, לא את הצחוק המרושע מימיי הילדות. "שובה נזכרת ימי הילדות?" שאל. "כן" אמרתי בצחקוק קל. קמנו והלכנו לאכול משהו.