בסוף העולם שמאלה- פרק 2 מתוך 4

היו שם כ-50 ילדים,כולם בתוך קרונות כמו שלי,והבעה נלהבת אך טיפה מפוחדת נסוכה על פניהם. בדיוק כמו שלי.
אחרי נסיעה של חמש דקות בערך, הגענו ל"צומת" עגולה (אם אפשר לקרוא לזה ככה); בערך 200 מסלולים צרים עמדו בצפיפות, ומעל כל אחד מהם היה שלט פליז קטן. לא הצלחתי לקרוא מה כתוב על חלקם. באחת מפינות הצומת העגול זיהיתי כתב מוכר. היה כתוב על השלט "ישראל"- ולפי המסילה, בדיוק יצאתי משם. הייתי די בטוחה שאנחנו נמצאים קרוב מאוד לליבת כדוה"א, בגלל שחשבתי שהצומת הזו לא יכולה להיות בתוך מדינה אחת.
כל הקרונות נעצרו כאיש אחד. הילדים החליפו מבטים מבוהלים, אבל אחרי כמה שניות הקרונות התחילו להתפזר לתוך המסילות השונות. רבים מהקרונות פנו לכיוון שלט,שהייתי בטוחה שכתוב עליו ארה"ב; כמה פנו לכיוון שלט שכתוב עליו אנגליה; קרון אחד פנה לכיוון שלט עם כתובת ערבית; שלושה התקדמו לכיוון ישראל; ורק אני וילדה עם צמות חומות פנינו לכיוון השלט שניצב בחלק הימני של הצומת.
הרגשתי בבת אחת חמימות נפלאה. הקירות שמסביב למסילה היו מוארים בלפידים גדולים, ופרחים טרופיים צמחו סמוך למסילה בצפיפות.
שוב הגעתי לצומת עגולה. הצומת הזו הייתה קטנה בהרבה מהקודמת; רק 20 מסילות קטנות המשיכו אל תוך הוואי,לפי מה שהבנתי. ליד כל מסילה עמד עץ דקל קטן. הילדה עם הצמות נסעה אל תוך מסילה שניצבה בצד ימין, ואני המשכתי לאמצע.
" ברוכים הבאים למרכז המסחרי של הוואי," אמר קול, והקפיץ אותי.
עץ הדקל הזה דיבר. אלוהים! " צוות הרהיטים 'לחברות המתמידות' מאחל לכם יום נעים."
לחברות המתמידות..
עיניי נדדו אל הפנס שהחזקתי. היה כתוב עליו "לחברות המתמידות". פלטתי "אה!" קטן של הבנה. נזכרתי שאימא לקחה אותי לשם, וקנתה לי את הדברים לחדר.
אבל..חשבתי שאנחנו נוסעים לחו"ל! ואז הבנתי.. כנראה החברה הזו לוקחת ילדות אל חברותיהן שנמצאות במקומות אחרים! אם זו עיר, או מדינה..
"רגע אחד.." אמרתי באיטיות. "אז מה אני עושה כאן…?" "נוסעת ל'ח"ול'," עניתי לעצמי. "אבל המטרה של ה"חברות המתמידות" היא לקחת-אוי לא!"
צעקתי את שתי המילים האחרונות אל הרחוב ההומה. העוברים והשבים הסתכלו עליי. מיהרתי לרדת מהקרון, ואז גיליתי שהוא נעלם.
לאט לאט האנשים ברחוב חזרו לעיסוקיהם. הבטתי סביבי.
טוב, ללא ספק, הייתה לי סיבה ממש מצוינת לרצות לטוס להוואי: מסעדות בכל מקום, נחלים קטנים שבהם השתכשכו פעוטות; השמש הנעימה; הים,העצים,המקומות..
ואז הכתה בי מחשבה איומה: מוריה בוודאי מחפשת אותי,ולא מוצאת; לורן לבדה, ברחוב הקפוא; אימא, אבא וטליה מתייפחים; בחדשות מתפרסמות ידיעות על ילדה שנעלמה…
הייתי חייבת לחזור. מהר.
בקצה הסמטה עמדה ילדה עם שיער קצר. היא לבשה בגדים מטולאים, משקפיים שבורות, ובידה הייתה פיסת בד שנראתה כאילו נחתכה מאחד הרהיטים של "לחברות המתמידות".
ניגשתי אליה, חיוך קטן בזווית פניי.
"שלום," אמרתי מהר. "את מה'חברות המתמידות'? נהדר! תוכלי להגיד לי איך לחז-"
"what?" הילדה נראתה מבולבלת. כך גם אני.
"את מדברת עברית?" שאלתי אותה.
"I don't understand what you say," אמרה הילדה.
"לא הבנתי," אמרתי.
"Who are you? Where did you come? What are you doing here?" אמרה.
ואני,בתורי, חשבתי על הרעיון היחיד שנותר לי.
Hi, my name Daniela. I'm from Israel. How are you? I just don't understand English.Listen, where there is a translator? " אמרתי את המשפט היחידי שידעתי לומר. טליה לימדה אותי אותו במשך כמה חודשים עד שקלטתי אותו. היא אמרה שזה יכול מאוד לעזור כשאנחנו בחו"ל.
"Oh, now I know! My name is Madeleine. There must be an interpreter. " היא הצביעה על בקתה רעועה.
"You're in luck. My father, and he understands Hebrew translator. You speak Hebrew, do you?" היא אמרה.
"I don't speak English, " חזרתי בעצבנות.
"Oh, right, " ענתה מדלין. היא חייכה אליי. חייכתי אליה בחזרה.
היא הובילה אותי לעבר הבקתה. הבטתי עליה שוב. היו לה שיניים לבנות וישרות, וצבע עורה היה חום בהיר. הייתה לי הרגשה מוזרה, שאנחנו עומדות להסתדר מצוין, כמו שטליה מסתדרת עם בריכת שחייה.

"ד-ני-א-ל-ה," אמרתי באיטיות ובבירור.
"ד-פי-ל-אה," אמרה מדלין.
צחקתי, והסתכלתי על אביה של מדלין. הוא היה רזה, בעל עור חום ושיניים לבנות, ממש כמו בתו.
"I have to go. My parents are waiting for me." אמרתי להם. אבא של מדלין היה מורה טוב מאוד. הוא עזר לי, והשתפרתי פלאים.
"What, you are coming of the persistent to? I usually go for all sorts of places to steal food." אמרה מדלין בהתלהבות.
בהיתי בה.
"What…? It's very common for us poor. We steal for … You know why. Look around you …" אמרה בביישנות.
"אני חייבת לזוז. תהיו בטוחים שאני עוד אשוב." אמרתי להם. הם חייכו אליי
"להתראות, דפילאה!" אמרה לי מדלין.
"להתראות, אמרתי. כשרק הרגשות של העצב והשמחה מארחים לי לחברה, נכנסתי לקרון.

"…ואת לא תצאי משם עד הודעה חדשה!!!!!"
בכיתי ורצתי לחדרי. אפילו השמחה שלו לא הייתה יכולה לעזור לי. השתטחתי על המיטה ופרצתי בבכי. יש כמה סיבות שבכיתי.. קודם כל,אימא צעקה עליי,ודבר שני, זה אומר שאני לא אוכל לראות שוב את מדלין. שום דבר לא יוכל לעזור לי עכשיו.
שום דבר.
מלבד..
"היי,דניאלה!"
פערתי את פי.

המשך יבוא! ♥