בסוף העולם שמאלה- פרק 1 מתוך 4
אני עדיין לא מאמינה שהם עושים לי את זה.
היינו בדרך אל הבית החדש. אישית, אני ממש לא מבינה מה הבעיה בבית הישן. הייתה שם חצר נפלאה, עם המון ירקות ותבלינים. היינו מכינים מזה סלט כמעט כל יום,והיינו אפילו מחלקים לשכנים, וכשהיה עומס-היינו מוכרים בשוק.
לא הצגתי את עצמי. שמי דניאלה, אני בת 9 מחולון (לשעבר). עכשיו אנחנו עוברים למקום שבחיים לא שמעתי עליו. אנחנו עוברים ל'רמת הגולן'. אימא ואבא אמרו שקר שם, אבל יש שם נוף יפה והרבה הרים. נעצתי מבט בגב הכיסא, שם ישבה אמי ונהגה. ככל שנסענו צפונה הנוף נעשה יותר קודר וקריר, כאילו אני מתרחקת ממקור החום והאושר, והלכת אל הגיהנום הקר והמבודד.
לבסוף הגענו לרמת הגולן. הנסיעה עברה בשלום, והאמת? אני לא זוכרת הרבה ממנה.
אבא הוציא את המזוודות מהג'יפ, טליה (אחותי, בת 12) הוציאה שמיכות וסדינים בשביל לשים אותם על המיטות. אני נכנסתי לבית. "איכס," הייתה מילתי הראשונה.
לפני נגלה בית מלבנים הצבועים בצהוב מחריד. המטבח היה טיפה עקום,וכל הארוניות היו פתוחות או שבורות; לא הייתה ספה ולא כורסה, לא שטיח, ובטח שלא טלוויזיה. האמת? לא ראיתי בכלל כבלים.
התיישבתי על אחד מהכיסאות המשופשפים שבקצה המטבח. כעבור כמה דקות אבא ואימא נכנסו, סוחבים את הספה הענקית שלנו מהבית הישן.
"תניח את זה כאן," מלמלה אימא. "אני אלך להביא את הכורסה. דני, רוצה להוציא את הבגדים מהמזוודה?"
הכרחתי את עצמי לחייך חיוך חלוש. אימא יודעת שאני אוהבת לפרק את המזוודות כל פעם כשאנחנו במלון.
הלכתי אל המרפסת הכל-כך מכוערת שבכניסה,והתחלתי להוציא את הבגדים.
סידרתי אותם בערמה ענקית ונשאתי אותם בידי. הנחתי אותם על השולחן. איפה החדר שלי? האמת, עדיף שלא יובילו אותי לשם. אני עוד שנייה פורצת בצעקה של ייאוש. והייתי בטוחה שהחדר החדש שלי לא ישפר את המצב.
"דני, החדר שלך היא הימני בסוף המסדרון. את יודעת, יש לבית גם עליית גג. חשבתי להעביר לשם את המחשב,הספרים והמשחקים. מה את אומרת?"
"סבבה," אמרתי בהיסח-הדעת, כי כל כולי היה מרוכז במגדל הבגדים.
הלכתי לחדר. הדלקתי את האור, והבטתי על חדרי החדש.
החדר היה יחסית גדול, עם שני חלונות מכוסים בווילונות פשתן מלוכלכים מעט. בקצה האחד עמד שולחן כתיבה ששתיים מרגליו היו חסרות, ובצד השני-ארון.
הנחתי שנכון לעכשיו כדאי לשים את הבגדים על הרצפה. באותו רגע אימא נכנסה ובידה המזוודה שלי, וחתולתי, לורן.
"היי!" היא אמרה. "מחר אנחנו הולכים לקנות לך דברים לחדר. באיזה צבע את רוצה אותו?"
"צבע?" השבתי,מבולבלת.
"נראה לך שהחדר יישאר בצבע הירוק הכהה המזעזע הזה?! כל הבית עומד לעבור שינוי תדמית!"
חייכתי חיוך ענק.
"אוף!" בעטתי את התיק בכעס לפינת המטבח. "אני שונאת את הנועם הזו!"
"היי,דני," אמרה טליה, שהייתה עסוקה בצביעת הקיר במטבח. "מה קרה? חשבתי שאת מסתדרת מצוין עם נועם. אחרי הכל, אנחנו עברנו לפה מתחילת החופש הגדול,ומאז אתן מסתדרות מצוין."
"היא שוב רימתה בביצים," ייללתי. "היא העיפה אותי מהמשחק בלי שום סיבה, וחוץ מזה, אני פי שתיים יותר טובה ממנה והיא לא מוכנה להודות בזה!!!"
ככה בערך הסתיימו כל שעות הבוקר בחופש המייגע הזה. אני הולכת לשחק עם נועם, נועם מעצבנת אותי, אני באה הביתה, טליה צובעת (משהו,לא משנה מה), ולורן קופצת לידי ומתחננת שאאכיל אותה בסטייק.
"אימא ואבא כבר חזרו?"
"לא.. אם תשאלי אותי, הם יכולים להיתקע שם לנצח,ואימא עדיין לא תבחר צבע. בסוף היא תחליט שהכחול המחליא הזה שיש להם בחדר הכי טוב. איזה צבע בחרת?"
"ורוד-ירוק-לבן-סגול," אמרתי.
"וואוו.." אמרה טליה והשמיעה שריקה. "אני בחרתי בכחול ים, ובצבע חול. העיצוב של החדר שלי,בכלל,יהיה של ים."
"שלי של פרחים."
"את חושבת שלורן תחיה עם כל הפרחים האלה?"
"ברור שכן! כאילו שסרגר יצליח לשרוד עם כל הכחול הזה! הרי הוא שונא מים.."
"גם לורן שונאת מים.."
"מה הק-"
השיחה הידידותית והמעניינת הזו נאלצה להיקטע, משום שאימא ואבא נכנסו הביתה.
"שלום!" אמרה אימא. "בסוף בחרנו סגול!"
"כן… הסכמנו שכך הכי טוב," אמר אבא בקול של אדם למוד-סבל.
"טוב, דני, הבאנו לך את הפרחים והתמונות שרצית. טליה, הבאתי לך את האקווריום, הדגים וכמה כוכבי ים שמצאתי."
"מעולה!" שמחנו. "אפשר לסדר את זה עכשיו? השולחן כתיבה מוכן ממזמן,וגם הארון והווילונות.."
"בטח," אמרה אימא. "חכו, יש טפטים.."
אבא נאנח. אני וטליה התאמצנו לכבוש צחוק ולקחנו מאימא את הטפטים.
"אני מתה על זה!"
הבטתי על חדרי החדש. ווילונות הפשתן הוחלפו בבד משי עדין בצבע סגול; ליד הקיר הימני עמד ארון עם ציורי דשא ופרחים; על החלונות עמדו עציצים קטנים ובהם פרחים בצבעי החדר; הרצפה הייתה רצפת פרקט לבנה;מתחת לחלונות הייתה מיטה גדולה, עם כריות וסדינים בצבע ורוד וירוק; השולחן המגעיל הוחלף בשולחן כתיבה נעים שעליו ניצבו ספרים על כל נושא שבעולם; ה'כוורת' הגדולה שעמדה מעל השולחן הייתה מלאה בבובות,בעוד כמה ספרים, ובמכשירי גינון קטנים. על הדלת נתלה שלט ענקי בצבעים ורוד,ירוק,לבן וסגול, שעליו נכתב: "החדר של דניאלה" באותיות בלון. מאחורי הדלת היה פוסטר של הזמרת האהובה עליי, paloma faith, בגודל טבעי. על הרצפה, ליד המיטה, עמדה המיטה המפוארת של לורן הקטנה שלי.
"אני ממש שמחה שאת אוהבת," אמרה אימא. "אז קבעת מחר עם מוריה?"
"כן," אמרתי.
"עשרים ושבע…עשרים ושמונה…עשרים ותשע…שלושים!"
מוריה סיימה לספור, ואני כבר הייתי מוחבאת היטב בתוך הארון. היה נעים ככה, להיחבא מאחורי השמלות שלי. ידיי גיששו בחיפוש אחר המקל המחזיק את הקולבים. מצאתי רק אוויר.
גיששתי עוד קצת,וידיי נתקלו בכפתור.
לא הרגשתי בהרפתקה המגששת ובאה – פשוט הזזתי את היד,והכפתור נלחץ.
בור ענק נפער מאחורי גבי. הסתובבתי, ומרצפת הארון יצא פנס קטן שעליו כתוב: 'לחברות המתמידות'.
פערתי את פי לרווחה,והדלקתי את הפנס. ראיתי לנגד עיניי קרון קטן. נכנסתי לתוכו.
"שלום, קרא קול שקט מאיפשהו. "לאיזו חברה אתם רוצים להגיע?"
לא הבנתי בהתחלה מה קורה. חשבתי שזו יכולה להיות נסיעה לח"ול.
"הוואי, המרכז המסחרי," אמרתי בהתלהבות.
בן רגע הקרון הקטן התחיל לצבור תאוצה, ואני ישבתי בתוכו והבטתי סיביבי.
לא רק אני הייתי שם.
המשך יבוא! ♥
תגובות (4)
מוכשרת שלי, התגעגעתי לסיפורים שלך!!
תמשיכי ככה, את מדהימה. מסקרן אותי לדעת מה יהיה ההמשך.
זואי
איזה יופי את כותבת פשוט מושלם כייף לקרוא את היצירות שלך תמשיכי בבקשה מידדדדדדדדדדדדדדדדדדדד תודה רבה בקי ♥♥♥
תודה רבה!
i ♥ u
וואו תמשיכי מהר!!!! זה כל כך יפה ומותח!