בית גידול לאנשים מתים מבפנים

הייתי שמח לעצור את העולם, לקחת נשימות עמוקות ולהיבלע לתוך החלומות. הייתי שמח אפילו לא להיות אני, למרות שאין לי מנוס מעצמי ולנצח אהיה כלוא בתוך גופי. הייתי שמח לרדת מהרכבת הזו לא בתחנה שלי, באיזו תחנה מונפצת, בעתלית או בקריית חיים, לעלות על האוטובוס הראשון שמגיע ולרדת באמצע שום מקום, באיזו תחנה מהסוג שנמצאות באמצע דרך שחוצה את הנגב או את הצפון, ולא לפחד מכל אדם זר שחולף על ידי, גם אם הוא מיעוט והוא מאוד שונה ממני. הרכבת חלפה על תחנת פרדס חנה-קיסריה והיא ממשיכה צפונה אל נהריה, וכשאני חושב על זה, מעולם לא ירדתי בתחנה האחרונה. מעניין איך זה נראה, איך הרכבת נראית בסופה. האם יש שם עוד רכבות שמחכות לצאת לדרך ולחצות את המדינה? האם פסי הרכבת פשוט נגמרים מתישהו? בחיים לא ראיתי סוף של רכבת.
האנשים נראים מוזרים. יש נשים מבוגרות שמשוחחות ברביעייה שלידי, גבר ואישה צעירים יושבים מולי וילד קטן עם כובע מצחייה ליד החלון, לידי. כולם מדברים, וגם אני הייתי שמח לדבר עם מישהו אם זה לא היה כל כך מוזר. ממתי נורמלי לשים אוזניות בציבור ופשוט להיבלע לתוך מוזיקה? לפעמים אני באמת צריך את זה בשביל להירגע, אבל לפעמים… לפעמים בא לי לדבר עם מישהו וכל מי שמסביבי שם, אבל לא באמת שם. כולם שקועים לתוך מילים ומנגינות ונופים שמשתקפים מהחלון. הייתי שמח לדבר עם מישהו…
התחנה הבאה עתלית. לרדת? לא. אני מפחד. פספסתי את התחנה והרכבת ממשיכה ישר לחיפה, התחנה הבאה היא שלי אבל אני לא רוצה לרדת. אני מפחד.
חיפה חוף הכרמל, וגם זה עובר. כל תחנות חיפה עוברות, תחנת חוצות המפרץ, קריית חיים עוברת, הרכבת כמעט והתרוקנה. הזוג ירד, הילד עם המצחייה, ארבעת הנשים המפטפטות, הקרון שלי התרוקן כמעט כולו.
הסתכלתי סביב וראיתי אותו יושב שם. הוא היה בערך בגילי, והוא היה חייל, כנראה מבולבל בדיוק כמוני. הוא לא היה עם אוזניות, וזה נתן לי ביטחון פשוט לגשת לשבת לידו, וכך עשיתי. מקרוב הוא היה נראה תשוש, עם שקיות שחורות מתחת לעיניים כבויות. הוא נשען על ידיו ובהה בחלון כמו זומבי שרעב למוחות.
"לאן אתה נוסע?" שאלתי בנחמדות.
"מה זה עניינך?" הוא ענה בתקיפות.
"איבדתי את הצפון."
"אתה לא יכול לאבד את הצפון. אתה כבר בצפון, הכי צפון שרק אפשר."
תחנת עכו. לרדת או לא לרדת? זאת השאלה.
"נהריה יותר צפונית, ואני בכלל לא יודע אם אני רוצה להגיע לשם. פספסתי את התחנה שלי, ואני לא יודע אם אני רוצה לחזור חזרה."
הזומבי גלגל את עיניו. "אני חוזר לצבא מחר. יש לי אפטר קצרצר, כמה שעות בבית ולחזור ליומיום. אני יודע בדיוק מה אני רוצה, מה אני הולך לעשות, עם מי ומתי. כל דקה באפטר הזה מתוכננת, ואין לי שום דקה להקדיש לך, חתיכת ילד הזייה."
אז הוא מסוג הזומבים שמשרתים בצבא. "מה אתה עושה בצבא?" התעניינתי.
"ג'ובניק מסריח, אפסנאי מושתן באיזה בסיס נידח." הזומבי השעין את ראשו על החלון ובהה בי בעיניים חולמניות. "ואתה?"
"אני לא משרת בצבא. קיבלתי פטור-"
-"משתמט מסריח." הזומבי מלמל וחזר לחלום.
"אני לא יכול לשרת מקום שאני לא יודע מה הצפון שלו."
"ילד הזייה, אתה כבר בצפון! תכף אנחנו בנהרייה, מה, לא מספיק צפון בשבילך? רוצה שאני אשגר אותך ללבנון?"
שיניתי נושא. "מה אתה מתכנן לעשות באפטר שלך?"
"אז ככה." הזומבי פיתאום התעורר לחיים. "אני מתכנן לאכול אוכל של אמא, לישון 7 שעות מטכ"ליות, להתקלח, להיות עם חברה שלי, לקנות בגדים חדשים, לאכול במסעדה, ואז, רק אז, לחזור לבסיס. את כל זה אני צריך להספיק ביממה בבית, וזה כלום!"
תחנת נהריה. התחנה הינה תחנה אחרונה לרכבת זו. אנא בידקו שלא השארתם שם חפץ ברכבת, תודה ויום טוב.
הזומבי התרומם מיד, אסף את התיק הגדול שלו ויצא מהרכבת בדיוק כשהדלתות נפתחו. לפני שהספקתי בכלל לראות אותו, הוא נעלם מעיניי בין כל ההמון. אפילו לא הספקתי לומר לו שלום…
יצאתי גם אני מהרכבת ובחנתי את התחנה. הייתה שם עוד רכבת אחת, ושלט גדול שכתוב עליו "נהריה" ודוכן פרישייקים ופיתות עם לאבנה, ולא היו עוד פסי רכבת שהמשיכו עד אינסוף. בתחושה של אכזבה מרירה, חשבתי לצאת מהתחנה ולעלות על אוטובוס אפילו יותר לצפון, אבל השעה הייתה כבר מאוחרת והייתי צריך לחזור.

איש אחד עזר לי לעלות על הרכבת שיצאה לכיוון תל אביב. הוא היה ממש נחמד, אחד בלי אוזניות, אחד ממש חזק. הוא הרים אותי כמו ילד קטן ועזר לי להתמקם בנוחות באחת הרביעיות, הניח את הקביים שלי לידי והתיישב ליד החלון במושב רחוק ממני. הוא היה איש ממש נחמד.
רציתי להודות לו, ועוד יותר רציתי שישב לידי ורציתי לספר לו מה קרה לרגליים שלי, למה אני לא יכול להתגייס לצבא, למה אני משתמט ולמה איבדתי את הצפון, אבל אז ראיתי שהוא הוציא מתיקו אוזניות, הכניס לתוך אוזניו ונכנס לתוך המוזיקה שלו. אולי הוא היה צריך להירגע מהיומיום ולהתנתק מהמציאות לכמה דקות, אבל למדתי לא לסמוך על אנשים ולא לחשוב מחשבות אוהבות ומכילות.
תחנת עכו, תחנת קריית חיים, כל התחנות חלפו במהירות עד חוף הכרמל, והפעם לא המשכתי הלאה ופשוט ירדתי מהרכבת, בכוחות עצמי, מנסה לפלס לעצמי דרך בין כל הזומבים.