ביקור בעיר השרופה

שממה אינסופית של הריסות, אבק, ולבנים חרוכות.
גם אני זוכרת את המקום הזה.

פעם זאת הייתה עיר, עיר של מילים.
אלה היו בעבר הרחוק מאוד רחובות צפופי־בתים, שאכלסו אינספור ספרים, מחברות, מילים כתובות; תווי שירה, מכתבים ומגילות ישנות.

אני חוששת שלא נותר מכך דבר.

רק הררי קרשים שרופים, שבורים, כאן ובאופק.
פיסות נייר שחורות מתעופפות ברוח הקלה.
נעלמו גם המילים הכתובות באבן.
השמיים שחורים, כעין העשן העולה מהאש.
אולי לילה כעת, ולכן הכל כל־כך שקט. ואולי יום, והצבע הכחול של השמיים הזדהם בערפיח הכבד, עד שנותר רק צבע שחור, ודרכו שומעים רק את השקט.

צעדתי בין החורבות האלה, במגפיי החומות.
ניסיתי לצעוד בעדינות, לא לנפול ולא להתלכלך.

על אחת הגבעות השחורות האפורות האלה, ישב לבדו איש אחד, על תלולית לבנים הקטנה שערם לו, רכון מעל הספר עצום המימדים. זה הרבינער המפורסם היושב בין ההריסות, ומעניק עצה לאלה שאיבדו את דרכם בעיר השרופה. וזה כנראה הספר היחיד שהצליח אי־מישהו להציל מהלהבות, לפני כמה מאות אלפי שנים.

///

שלפתי מכיסי את המפתח שהשארתְּ לי, כמזכרת יחידה. ביקשת שאשמור עליו, וכך הוא ניצל מהשריפה.

הדלת של ביתך נעלמה, כמו ביתך, וכמו הכל. אבל ידעתי ששם הוא עמד. לא אוכל לשכוח.

נכנסתי בזהירות פנימה.

ליד שאריות שולחן העץ שלך זיהיתי את ערימת המכתבים שלנו. לשם זרקת את הגפרור. אי־שם בתוך הערימה היה גם הספר, הבלדה הארוכה, כמעט עד אינסוף, שניסית לכתוב. היית שולחת לי את הבתים ומבקשת הערות, ואני הייתי מתקנת לך אותם, ומכינה את התווים.

במכתב האחרון שלך אמרת שאת מפסיקה לכתוב. אמרת לי שנמאס לך ממילים, ושאת מעדיפה להשאיר את הסוף פתוח. אמרת לי שעדיף להשאיר את הדברים בגדר סוד, כמו חלומות שאסור לספר לאחרים. אמרת לי לשכוח מכל זה. אני מצטערת שלא קראתי בין השורות. אני מצטערת שלא הגעתי מיד, שהמסע שלי התארך בכמה מאות אלפי שנים. אני מצטערת.

התחלתי לשיר חרשׁ את פזמון הבלדה כפי שזכרתי אותו מאז.

לרגע כלום לא קרה. ואז שמעתי קול רחש מבין ערימת המכתבים, ומהקירות, כאילו כל הבית כולו נע בתוך שנתו העמוקה. ואז ראיתי אותן, אותיות קטנות המגיחות מבין הצללים.

אכן שרפת את הבלדה, אבל האותיות שלך הספיקו לפרוח באוויר, לא הצלחת להיפטר מהן! הן מעופפות כאן לצדי.

תפסתי בידי אחת מהן, בזהירות, שלא לשבור.

היא אמרה לי שברחת אחרי שהצתת את האש, ועמדת כבר בקצה העיר. אבל אז הבטת לאחור, כשהאש כבר השתוללה בין הרחובות, וחזרת הביתה. לקחת איתך משהו, פיסת נייר שקרעת מסופו של איזה ספר, ויצאת בריצה, משתעלת ומפויחת מעשן, אבל בלבך חיוך ניצחון.

"ידעתי שתבואי," הופעתְּ לפתע מאחוריי.

הסתובבתי וחייכתי. "שמרתְּ אותו אחרי הכל, במשך כל הזמן הזה."

"ואת שמרת את המפתח," אמרה, והצביעה על ידי הקמוצה.

"מאות אלפי שנים."

הבטנו לרגע זו בזו, כשהאותיות מרחפות להן מסביבנו במשבי כנפיים קלילים, בין פירורי הנייר השחורים והערפיח.

"אתְּ רוצה שנתחיל לכתוב את הסיפור מחדש?"