בוקר טוב

"בוקר, בוקר!" הקריאה שלי בשמו הופכת מהר מאוד לצעקה כשבוקר באדישות טיפוסית מתעלם כליל מצליל קולי.
אני צועדת לעברו בזעף ונעמדת מעליו "אנחנו צריכים לצאת לטיול." אני מודיעה לו בקול של רס"ר צבאי-קול כזה שאיתו לא מתווכחים-ובוקר באמת לא מתווכח, הוא פשוט מתעלם, מקדיש לי רק רגע קצרצר שבו הוא נועץ בפני חצי מבט מנומנם לפני שהוא מניח את ראשו זהוב הפרווה חזרה על כפותיו הקדמיות.
"אתה חסר תקנה," אני נאנחת ומתיישבת על הרצפה לצידו "ממש בלתי נסבל." אני ממשיכה בזמן שאני מגרדת מאחורי אוזניו, פרוותו הרכה לוחשת נגד עור ידי. בוקר נהנה מתשומת הלב וזנב המברשת שלו חובט ברצפה בקולות עמומים.
זה אותו טקס לפני כל טיול מאז שבוקר הגיע אלינו, הוא פשוט כלב עצל וטיול הוא ממש לא בתוכנית שלו אז לפני כל טיול אנחנו מתווכחים את אותו הוויכוח, זאת אומרת, אני מתווכחת ובוקר נועץ בי עיני עגל תמימות ומחכה שאני אתיישב לידו ואלטף אותו, רק אז לאחר שזכה במנת ליטופים ראויה מועיל בטובו הכלב שלי לקום ממקום רביצתו ולצאת איתי לטיול.
אני מלטפת אותו באריכות, התנועות הקבועות של אצבעותי בפרווה מרגיעות אותי למין מצב נים לא נים שלו. זאת המדיטציה שלי-לשבת ליד בוקר וללטף אותו עד שהשרירים שלי מתרפים והלחץ של החיים מפסיק לכרסם בקצות עצבי.
רק שבוקר בטוח שנרגעתי לחלוטין, לכלב המוזר שלי יש חוש שישי לנושא, הוא תמיד יודע מתי נרגעתי והחיים כבר לא כל כך מכבידים על כתפי. הוא מי שמבין לליבי יותר מכולם, טוב יותר מכל פסיכולוג. הוא קם על רגליו, גופו הרחב והעגלגל מתנודד בכבדות על רגליו שנראות דקות עד כדי גיחוך בהשוואה. לא, בוקר הוא לא כלב אצילי, לא עם רגליו הקצרות ולשונו הורודה שבאורך קבע משתלשלת מתוך חיוכו הכלבי.
אנחנו מהלכים לנו לאיטנו במורד הרחוב שמתחת לבית, צועדים בלי למהר לשום מקום לצד הכביש. סביבנו רצים החיים, אנשים ממהרים לעבודה, ילדים רודפים בריצה אחרי חלומות ומכוניות חולפות בשאגת מנוע וענן אדי פלטה מהאגזוז. אנחנו מסתכלים עליהם שהם רצים סביבנו ואני רואה את ההבעה הכמעט מרחמת שעולה על פניו המעוקמות של בוקר, ואולי איני רואה וזה רק הדמיון שלי המניח אותה על פני כלבי.
כולם ממהרים, כולם מנסים להשיג משהו אבל אף אחד לא עוצר לרחרח שקית פלסטיק מעניינת או למצמץ באיטיות כנגד אורה הקופח של השמש. לא, את זה עושה רק בוקר שמשרך את רגליו לצידי, עוצר כל מספר צעדים לרחרח בעניין או להביט בשמש.
אחרי הליכה של רבע שעה אנחנו מגיעים למעבר החציה שמול פארק הכלבים, אני נעמדת מולו ממש בקצה המדרכה ומעבירה בחוסר סבלנות את משקלי מכריות רגלי לעקבי ומעקבי לכריות רגלי וחוזר חלילה. אף פעם לא הייתה לי את הסבלנות לחכות באדישות על המדרכה עד שהרמזור של הולכי הרגל יתחלף לירוק, זה לוקח כל כך הרבה זמן ועכשיו השמש גם נישקה את עורפי בנשיקה קצת לוהטת מדי.
בוקר שמרחרח את הבסיס של הרמזור שלצידו נעצרנו לא נראה כמי שסובל מהבעיה הזו ואינו חסר סבלנות כלל וזו כנראה הסיבה שהוא מתעקב מאחורי כשאני מתחילה לחצות את הכביש, עוברת בצעד מהיר על הפסים השחורים לבנים של מעבר החציה.
מעולם לא ידעתי שבוקר-הכלב העצל שלי, זה שדוגל בכך שאם אפשר ללכת אז הולכים כי למה לרוץ שאפשר להגיע בהליכה ובהרבה פחות מאמץ?-יכול לזוז כל כך מהר אבל זה בדיוק מה שקורה אז.
הוא רץ, מהר יותר ממה שראיתי כלב רץ אי פעם.
הוא רץ ישירות אלי ומתנגש בי בראשו המסיבי, חובט בי, דוחף אותי הצידה-לא הרבה רק עוד חצי מטר אבל זה הספיק. המכונית שדוהרת לעברי פוגעת בו ורק בו, גלגליה הקטלניים לא נוגעים בי.
בוקר שלי, כלב טוב שלי, בוקר טוב שלי אני מקווה שמלטפים אותך בין האוזניים כמו שאתה אוהב ושאף אחד שם למעלה לא מבקש ממך לרוץ.