אל תלכי לבד פרק 1 משנה מקום

החיים דופקים עליה, מוחצים, מכריחים, היא נאלצת לפתוח את הדלת. ולכן היד מתרוממת ואוחזת בידית אומנם מהר מאוד נופלת חזרה. הפחד מתגנב אליה ומראה לה תמונות מרתיעות, תמונות של סיטואציות לא נעימות בחייה, ואומר לה הפחד 'מה אם הכיתה תקבל אותך בפנים חמוצות? מה אם עיני כל תתחלנה לבחון אותך מכף רגל ועד ראש? מה אם מישהי תאמר לך משהו ואת לא תעני, מה אם משהי תיגש אלייך ואת תכופפי גבך מבושת, אם היא תשאל דבר ואת תעני לה בשקט-בלחש-מדי, ואם תבקש שתחזרי שוב על מילותייך ואם אפשר-יותר בקול?!'
לאחר שמסיים הפחד את דבריו הוא נעמד ליד הדלת ולא מאפשר לתכלת להיכנס, יותר מזה, מתחיל לדחוף אותה לאחור רחוק יותר ויותר ממטרתה המפחידה-התיכון. תכלת עוזבת את הדלת, עוזבת את הרחוב לוקחת את המזוודה חזרה לידיה ומתיישבת על ספסל נטוש במרחק מה משם כאשר לצידה כמובן הפחד שרק ממשיך בסיפורי הבדיונות שלו.
'ואם תגיע אלייך המורה ופניה יאמרו מלחמה, אם המורה תאמר לך "את תשבי כאן" ואת לא תביני לאן בדיוק היא התכוונה בגלל שהסתכלת כהרגלך על הרצפה , אם את תגמגמי שלא הבנת היכן להתיישב אבל המורה כבר תתחיל שיעור, אם השיעור כבר יתחיל ואת עדיין לא תשבי, משמע-תהיי היחידה שתעמוד! וכולן תסתכלנה עלייך כעל חייזר או מפלצת ותחלנה לדקור אותך עם מבטן החודר…'
די פחד, די!
והיא אמרה בבוקר 'את תוכלי', היא צעדה בטח ונכנסה לאוטובוס עם לב שלם וחיוכון צנוע בצידי הפה. היא ישבה 3 שעות בנסיעתה ורק ביקשה חרישות שיסע מהר יותר בגלל שהיא כל כך רוצה להגיע למקום המיוחל.
והנה היא יוצאת, והנה מתקדמת, היא ראתה את התיכון מרחוק, וכבר הגיעה ונגעה בדלת של החצר, היא לחצה על הידית והזו כמעט ונכנעה, כמעט ופתחה את הדלת ו… ולפתע הגיע פחד, הסוס, חששות, החרדות החברתיות שלה התחילו להכות בה ובבת אחת התחרטה על שהחליטה לעבור לכאן.
וכמה אמרה לעצמה 'את תחליפי מקום, את תהיי במרחק 3 שעות נסיעה מהבית, תכנסי לתיכון החדש-הקטן ושם תרגישי בנוח, תגיעי למקום שבו אף אחד לא מכיר אותך ושם תוכלי להשתנות'. "משנה מקום-משנה מזל" כך אמרה לה אמה ועודדה אותה שהיא מכירה הרבה אנשים שעברו דירה וכל בעיותיהם נפתרו.
עוד בבית הסתכלה תכלת על תכלת שבמראה, היא ראתה שם תכלת אחרת ממה שהיא באמת, תכלת מוקפת חברות, תכלת שמדבר כמו…כמו כולם! אחת כזו שמסתכלת עמוק עמוק לעיניהם של אנשים ולא תוחבת מבטה לקיר, תכלת שמדברת שוטף, בלי להיקטע באמצע, בלי לגמגם. המראה מראה לה תכלת מושלמת, תכלת עם ביטחון.
וכעת היא יושבת על הספסל והצל של העץ מסתיר אותה מפני העוברים ושבים, ברוב טובו שולח את כל ענפיו כדי לכסותה. אך מה יואיל העץ כאן? היא לא יכולה להסתתר כל חייה, היא חייבת לשנות את המצב ולצאת לאוויר העולם! חייבת לפתוח את הדלת!
השעה 8 ורבע, הבנות כבר בטוח התחילו תפילה, הן כבר רבע שעה בכיתה ואת עדיין לא נכנסת? את מאחרת ליום הגורלי של חייך שבו את בטוח-בטוח תשתני.
המוח מעודד כפי יכולתו ותכלת אכן מתחזקת, היא אזרה אומץ, הגיעה לתיכון חזרה ופתחה את דלת השער, לאחר מכן פתחה גם את דלת המבנה עצמו ונכנסה, גבה זקוף, עיניה מסתכלות ישר, התיק נינוח על כתפיה והמזוודה משמאל. בתוך המבנה היא רואה חדר עליו שלט 'ברוכה הבאה' מה שאמר לה ששם נמצאת הכיתה המיוחלת, והנה הנה היא נכנסת…
למולה שתי מורות משועממות ותלמידה אחת, לא פחות משועממת יושבת בסוף.

"בוקר אור" אורו שתי המורות "אז גם את מהפנימייה אני מבינה" אמרה הגבוהה שביניהן, "בואי נלווה אותך לחדרך"
תכלת לא אמרה דבר ורק הלכה אחר המורה כשה לטבח, כל הביטחון שלה התפוגג בבת אחת, כל המילים שאמרה לעצמה נזרקו ברוח, עיניה קופצות בין המשבצות של הרצפה, פיה לא מעז להוציא הגה, גבה כפוף והיא רק מקווה שהמורה לא תשים לב לרעדות גופה.
הן עולות במדרגות ונכנסות לאחד החדרים, המורה פונה אליה ושואלת בחביבות "נו, ואיך קוראים לך?"
"א…אההמ…אני…אני…" ובלחש בלחש נעות שפתיה לכיוון המילה "תכלת"
"אה תכלת כץ כן? שם מדהים"
הן חוזרות לכיתה והמורה ההיא מתחילה את השיעור שקשה לקרוא לו אפילו דו שיח. "שלום לכן חמודות, אני המורה למתמטיקה, המנהלת ואם בית. רותי" היא מראה על המורה השנייה אשר גלגלה עפרון בחוסר מעש "היא המחנכת שלכן. יצא מאוד מעניין שדווקא אתן שתיכן לא איחרתן ובדיוק אתן שתיכן אלה שגרות בפנימייה. אז הכירו אחת את השנייה היטב כי אתן תגורנה באותו חדר"
"מרים" פונה אליה התלמידה השנייה בפנים רציניות ביותר "את?"
"תכלת"
"מה?"
"תכלת" היא אמרה הפעם עוד יותר בשקט, כאשר פניה מאדימות וזיעה ממלאת את כל גופה.
נראה היה שהמרים הזו רוצה לטרוף אותה, המבט שלה אומר מלחמה ופיה המלחיץ פותח בפקודה "בואי נהיה חברות".
"אה, אההמ"
"יופי" עונה מרים על הגמגום.

בנות מתחילות להתאסף, בתשע החלה תפילה, שעה לאחר המתוכנן. בסיומה פותחת המורה הצעירה בדברי ברכה, מציגה את שמה ומספרת לבנות את נוהל התיכון.
התיכון נפתח היום, בתחילת השנה, ובו כרגע יש רק את כיתה ט', בה תלמדנה 24 תלמידות. מבנה התיכון זו וילה רחבה עם שתי קומות: בקומה הראשונה מטבח ענק, סלון מרווח וחמישה חדרים שאמורים לשמש לארבע כיתות וחדר מורות. למעלה 8 חדרים ושני חדרי אמבט. חדר אחד משמש כדירה בשביל המנהלת שהיא גם האם בית, חדר נוסף הוא חדר המגורים של מרים ותכלת, שאר החדרים כרגע נחים בלא מעש. כל החדרים גדולים (בקומה השנייה חדרים קטנים יותר) ויש בהם את הציוד הדרוש.

היום הסתיים בחסדי ה' והיא התיישבה על מיטתה אומנם הרכות של השמיכה הרגישה לה כקוצים, והלא אף בחדר אינה יכולה להרגיש נינוחה בגלל שמרים שוכבת מיטה לידה. ויותר מכל אחת בכיתתה החדשה היא חוששת ביותר דווקא ממנה, המבט שלה אומר רוע, משהו לא בסדר עם מרים הזו
-שמציצה מבעד לחלון ולפתע סוגרת אותו במהירות, מורידה את התריסים וסוגרת את הווילון. "רדי אל מתחת למיטה" מצווה בקול דאוג משהו "מהר!"
תכלת חרדה ונענית, היא נכנסת מתחת למיטה ואז…